top of page

יצירתיות פסיכדלית

למדוד את השפעת החומרים הפסיכדליים על היצירתיות


מן הסתם אין זה מפתיע שג'ון לנון, לאחר שנטל LSD, דימה את ביתו רב הארובות של ג'ורג' האריסון במחוז ברקשייר לצוללת ענקית. זה מה שמעולל ה- LSD. החיבור בין חומרים פסיכדליים לבין יצירתיות הוא עתיק יומין, וכפי שטרנס מק'קנה מבקש שנאמין – ייתכן שהתרכובות הייחודיות הללו אחראיות לא רק להבלחות זמניות של יצירתיות בהשראת ההזייה, אלא גם להתפתחות התודעה האנושית בכללה. ואכן, כאשר בוחנים את התפקיד שמילא ה- LSD בהיבטים כה רבים של החברה האנושית במהלך שנות השישים, אי אפשר שלא להתרשם מהחוב העצום שחבים תחומים כה רבים

בחיי האדם – החל מאמנות וארכיטקטורה וכלה באופנה, מוסיקה ועיצוב – למולקולה כה זעירה.


קשה להגדיר ולמדוד את היצירתיות האנושית. זהו תהליך קוגנטיבי מהותי שמהווה אתגר מרתק עבור החקר המדעי. קיים דמיון ברור בין התכונות הטיפוסיות של בני אדם יצירתיים לבין המאפיינים הפסיכולוגיים הסובייקטיביים של החווייה הפסיכדלית תחת השפעת הסם. התופעה הזו – שנתפסת כמובנת מאליה על ידי אנשים מסויימים, ועל ידי אחרים עשויה להיראות מגוחכת – נבדקה בשנות השישים בכמה ניסויים קטנים ובחקרי מקרה (case studies), אך התוצאות לא היו חד-משמעיות, והאופי הכללי של המחקרים, לפי סטנדרטים מדעיים מודרניים, היה לכול היותר אנקדוטלי.


אף על פי כן, במסגרת הרנסאנס העכשווי שחווה החקר בסמים פסיכדליים, ראוי לשוב ולבחון את המחקרים הללו באמצעות שיטות עדכניות ושימוש בדימות מוחי. כמו אספקטים רבים בתחום הפסיכדלי המודרני, זהו עוד מחקר שמשווע להתממש. אך כפי שהיה בשנות השישים, רוב המחקרים הנוכחיים מתמקדים בעיקר ביישומים הקליניים הפוטנציאליים של הסמים. מחקר מודרני שיפתח נתיבים חדשים להתנסות, ויהיה חופשי מהתלות ביישומים קליניים ישירים, עשוי לתרום להבנה עמוקה יותר של האלמנטים האסתטיים והקריאטיביים של המוח האנושי.


יצירתיות, חומרים פסיכדליים והמוח האנושי



המודל המתועד היטב, אם כי שגוי, המבדיל בין 'מוח שמאלי' לבין 'מוח ימני', יוצר הבחנה בין הכישורים הקוגנטיביים והיצירתיים של האדם על בסיס הגדרות קוטביות ופשטניות, וממנו יוצא שנטייה אומנותית באה בהכרח על חשבון כישורים בלימוד שפה או מתמטיקה, ולהפך. אולם השיטה הנהוגה כיום להדמיה תפקודית של המוח מאתגרת את האמונה הרווחת הזו, ומספקת במקום זאת מודל אנטומי להבנת היצירתיות, שמתמקד באינטראקציה הקיימת בין האונות הרקתיות, האונות הקדמיות והמערכת הלימבית. רובין קרהרט (Carhart), מומחה למדעי המוח מאימפריאל קולג', הראה שפסילוציבין יכול להפעיל באופן ישיר את האזור במוח שאחראי על אחזור זכרונות רגשיים, ובכך חשף קשר ישיר בין יצירתיות לבין תודעה מורחבת. הממצא הזה תואם לאבחנה הידועה לפיה חשיבה קריאטיבית דורשת יותר מסתם אינטליגנציה כללית וידע ספציפי, אלא גם את היכולת למצוא לשאלה מסויימת פתרונות אלטרנטיביים, שמחייבים חשיבה מסתעפת ופתיחות לרעיונות מקוריים.



חוקרים רבים בשדה הפסיכדליה אימצו את התפיסה שהתודעה נוכחת בכול רחבי היקום. מאידך, עמדה יותר רדוקציוניסטית מניחה שבני אדם קריאטיביים במיוחד יכולים לקלוט ידע ספציפי רחב היקף בצומת הרקה והקודקוד, מסוגלים לחשיבה מסתעפת בתיווכה של האונה הקדמית, ויכולים לווסת את פעילותו של הלוקוס קורולאוס (שניצת בתגובה לכול גירוי חדש – כולל תחת השפעתו של LSD) באמצעות מערכת הנוראפינפרינים (Norepinephrine) וכתוצאה מכך "להבין ולחוות מערכות יחסים חדשות ומקוריות."


מאז ימי הרנסאנס נמדדת היצירתיות לעתים קרובות על פי התפוקה של אלה שנחשבים ליוצרים. הכמות העצומה של היצירות מעשה ידיהם של דה וינצ'י ומיכאלאנג'לו משמשת לעתים תכופות כעדות לגאונותם הקריאטיבית. אולם יש קושי רב בהגדרת מדדים אובייקטיביים למנגנון היצירתי, במיוחד כאשר לוקחים בחשבון את האופי הסובייקטיבי של ההערכה האסתטית של כל אדם ואדם לגבי יצירה כלשהי. אפשר לטעון, כמובן, שיצירתיות מעצם הגדרתה אינה ניתנת למדידה, כיוון שכול מבחן מכיל תשובות נכונות שנקבעו מראש, ומקוריוּת הינה הרי תנאי ליצירתיות – ומכאן יוצא שכול תשובה 'נכונה' במבחן שבודק יצירתיות אינה יכולה להיות יצירתית.


החווייה הפסיכולוגית שמתרחשת אצל בני אדם תחת ההשפעה של סמים פסיכדליים הינה רבת-פנים ואינדיבידואלית. עם זאת, לעתים קרובות ניתן לזהות מגוון רחב של מאפיינים משותפים. לצד התמורות בהשגתו של המשתמש, השינויים ברגשותיו והתרחבות המחשבה והזהות, קיים מרכיב מסויים של החווייה שהינו רלוונטי במיוחד למנגנון היצירתי. התהליך הפסיכדלי מתאפיין בהעצמה כללית של המורכבות והפתיחות, וזו בהכרח מאתגרת את המגבלות הכרוכות באגו, הגורמות לאדם להפנים רעיונות ודעות קדומות לגבי עצמו ולגבי העולם שרוחש סביבו. מרכיב חשוב נוסף הינו נטייתם של המשתמשים לשוות לחווייתם משמעות ייחודית וחדשנית, בצירוף תחושת הוקרה על כך שהם חלק מאיזו אחדות קוסמית כבירה. החוויות הללו – בדומה למאפיינים אחרים של הרוחניות, כפי שתוארו בפרקים קודמים של הספר – הינן בסיסיות וחיוניות, והן נרקמות באופן ספונטני תחת ההשפעה של הסם הפסיכדלי. הראיות לטבען האוניברסלי של החוויות הללו עולות מקווי הדמיון הרב-תרבותיים בחוויותיהם של משתמשים בסמים פסיכדליים בכול העולם.





gif

באופן לא מפתיע, קיימות דוגמאות אנקדוטליות רבות לאמנים וסופרים המתארים את החומרים הפסיכדליים, כדוגמת LSD, כאמצעים להעצמת התהליך היצירתי (וישנו מספר דומה של דיווחים שקוראים תיגר על הטענה הזו). השימוש בסמים כאמצעי לסייע בתהליך היצירתי אינו תופעה חדשה, כפי שניתן ללמוד מאמירתו של המשורר הרומי אובידיוס: "אין שירה בקרב אנשים ששותים מים". ישנן דוגמאות ליצירות אמנות פרה-היסטוריות מכול רחבי העולם שהשתמשו באשליות אופטיות או בתופעות אנטופיות (אפקטים ויזואליים שמקורם בעין הצופה) כדי להעצים את החווייה הוויזואלית. התופעה הזו נלמדה לאחרונה על ידי קבוצת חוקרים שכללה את האנתרופולוג לואיס אי. לונה (Luna) מן 'המרכז לחקר צמחים פסיכו-אינטגרטוריים, אמנות חזיונית ותודעה', שממוקם בברזיל. המחקר המדובר, 'העצמה של ביטויים יצירתיים ותופעות אנטופיות כתגובת לוואי לשימוש חוזר באיוואסקה', שאותו סקרתי ואישרתי עבור כתב העת לפסיכופרמקולוגיה (Journal of Psychopharmacology), עומד עתה לפני פרסום. במחקר בדקו החוקרים את תדירות הופעת הצורות האנטופיות בשדה הראייה של משתמשי איוואסקה. מחקרים נוספים מהסוג הזה צפויים ללא ספק להתפרסם בשנים הקרובות, ככול שנעמיק לצלול אל נבכי המחשבה שקושרת בין מדעי המוח לבין אמנות. דייוויד לוק (Luke) מאוניברסיטת גריניץ', חסיד נלהב ורב-אוריין של חומרים פסיכדליים, יצירתיות ותופעות על-חושיות, תומך בלהיטות בכיוון הזה של המחקר.


אמנות, מוסיקה ויצירתיות פסיכדלית


הזיקה הקיימת בין הביטוי אמנותי לבין השימוש הפרה-היסטורי בסמים הינה מבוססת למדי; היא מתוארת ביצירות אמנות של תרבויות עתיקות רבות, החל מאירלנד, אפריקה, צרפת ודרום אמריקה, ועד למחוזות רחוקים כגון סיביר והחוג הארקטי. גם השימוש באופיום (על אף שלא מייחסים לו מאפיינים פסיכדליים) כאמצעי להשפעה על היצירתיות הינו נוהג מוכר היטב. תומס דה קווינסי תיאר את התענוגות והייסורים שבנטילת אופיום באנגליה של ראשית המאה ה- 19, והמשורר הרומנטי סמואל טיילור קולרידג' המחיש את הדימויים הססגוניים המתעוררים בהשראת הסם בשירו 'קובלא חאן' – וכך עשו גם אלכסנדר דיומא האב ואלפרד לורד טניסון. במאה העשרים, המשורר והמחזאי הצרפתי אנטונן ארטו (Antonin Artaud) השתמש באופיום באופן אינטנסיבי, כמו גם בקקטוס הפיוטה. דוגמאות מאוחרות יותר לאמנים שנטלו סמים פסיכדליים כוללות את אנרי מישו (Michaux), צייר, עיתונאי, ומשורר צרפתי שנולד בבלגיה, שהחל להשתמש במסקלין ובקנאביס בגיל 56 ושיתף את חוויותיו בכתביו המאוחרים. וכמובן, כפי שכבר ראינו, הדיווח המפורסם של האקסלי על חוויית המסקלין שלו ב- 1953 הבטיח את מעמדו כדמות מובילה ונערצת במהפכת הסמים התרבותית שאירעה מיד לאחר מכן.



מאז שנות השישים, הכמות המצטברת של יצירות האמנות והמוסיקה המערביות-מודרניות שמייחסות את מקור השראתן לסמים פסיכדליים היא עצומה. ישנם רבים המכנים את עצמם בגלוי 'אמנים פסיכדליים', בעוד רבים אחרים מודים לעתים תכופות בהשפעה שהיתה לחוויות תחת הסמים הפסיכדליים על יצירתם. אחת מהיצירות הללו אף הופיעה לאחרונה בעמוד השער של כתב העת הבריטי לפסיכיאטריה, כמחווה למגלה ה- LSD ד"ר אלברט הופמן. היתה זו עבודה מעשה ידיו של הצלם הפסיכדלי בעל החזון דין צ'מברליין (Dean Chamberlain) שהגשתי בשנת 2006, במלאת מאה שנים להולדתו של הופמן.


כמה מן היצירות המקוריות ביותר בתחום המוסיקה הפופולרית שהופקו בעולם המערבי בששת העשורים האחרונים הושפעו ישירות מהחווייה הפסיכדלית; כבר נגענו בהיקף היצירה העצום שמיוחס ל- LSD ושמהווה את יסודותיו של ז'אנר המוסיקה הפסיכדלית. די יהיה לומר שישנם מאות להקות ואלפי שירים – החל מההתפרצויות הפאנקדליות של נזק מוחי וכלה באלבומים המשולשים של רוק מתקדם שמוקדשים להספד על פיקסים (pixies), לקריסטלים ולחללים נצחיים – וכולם שואפים להמחיש את מהות החווייה הפסיכדלית על גבי ויניל שמשמיע קולות פצפוץ. "דימויי שירה בצליל טהור", כך תיאר ג'ורג' מרטין את התקופה הפסיכדלית של של הביטלס.



2 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

חקר האופן בו החומרים הפסיכדליים משפיעים על היצירתיות מאמץ מרשים למדוד את ערכו של ה- LSD בהשפעה על היצירתיות האמנותית נעשה בסדרה ארוכת של חקרי מקרה אנקדוטליים על ידי הפסיכיאטר האמריקאי אוסקר ג'ניגר (Ja

bottom of page