שימושים מודרניים לחומרים פסיכדליים שמקורם בצמחים טבעיים ובפטריות

אם ברצוננו להתקדם עלינו לזנוח את תפיסתנו המערבית המצומצמת בכול הנוגע לאמצעים שתכליתם לשפר את הבריאות האישית והחברתית שלנו. המודל האינסטינקטיבי לכאורה, המושתת על חמדנות בלתי מרוסנת, פשוט אינו עובד, והוא אף עלול להרוג אותנו אלא אם כן נחווה שינוי תודעתי גלובלי – לא בהכרח במובן הרוחני, אלא יותר בהיבט החברתי וההתנהגותי. התפיסה הזו חורגת מעבר לגישות עכשוויות בנוגע לבריאות, פוליטיקה וארגון החברה, והיא כבר אינה מנת חלקם הבלעדית של המזוקנים ועונדי החרוזים, אלא מהווה בשנים האחרונות נושא אקוטי בפוליטיקה הממוסדת. ההרס הבלתי מתפשר שהבאנו על העולם הלא-מערבי במשך אלפיים שנה – ובייחוד הנזק שיצרנו באמצעות התיעוש במאה-וחמישים השנים האחרונות – חזר לנשוך אותנו בנעלי הנייק-אייר שעל כפות רגלינו, בשעה שכול מה שעלינו לעשות זה להסיר את סנדלינו וללמוד לחוש שוב את החול בין בהונותינו.

אנו יודעים בוודאות שהשימוש הפולחני בפטריות קסם היה שכיח מאוד בחמשת-אלפי שנות ההיסטוריה האנושית המתועדת, ואין שום סיבה להניח שהן לא מילאו תפקיד מרכזי בחיי האדם מאז שחר קיומו. אדרבא, בביצוע אקסטרפולציה לאחור של הגרף, אל העידן שקדם לציוויליזציה, מסתמן דווקא שככול שחוזרים אחורה על ציר הזמן נעשה מנהג צריכת הפטריות במעמדים דתיים נפוץ יותר.

על מה כל המהומה?

ככול שמסע המסקלין של האקסלי אל "הארכיפלג של הנפש" ב- 1953 היה משמעותי, הרי שהמסע של גורדון ווסון (Wasson) למכסיקו ב- 1957 בחיפוש אחר פטריית הפסילוציבין היה חשוב יותר – והוא אף ראוי לקבל את האשראי להתנעת התמורות התרבותיות המסיביות של שנות השישים.

רוברט גורדון ווסון האמריקני היה, תאמינו או לא, עוד אחד מהטיפוסים מן ההיסטוריה הפסיכדלית שהתאפיינו במגוון רחב של תחומי עניין איזוטריים. כפי שאירע לרבים אחרים, למן הרגע שהוא נפל ברשת הפיתוי של הסמים הפסיכדליים השתנה נתיב חייו לחלוטין. בתחילה הוא היה בנקאי – סגן נשיא של התאגיד ג'יי פי מורגן, לא פחות ולא יותר – והוא פיתח עניין צדדי בפטריות בהשפעת אישתו הרוסייה שהיתה, דרך אגב, פסיכיאטרית ילדים.

בשנת 1955 נסעו בני הזוג למכסיקו כדי לערוך מחקר שדה על התפקיד התרבותי של הפטריות, ושם הם גילו את המקומיים שמשתמשים בפטריות קסם כחלק ממנהגיהם הרוחניים. ווסון זכה להיות המערבי הראשון שהשתתף בריטואל פסילוציבין שמאני כאשר קיבל את הסקרמנט מידי המזטק קורנדרה (Mazatec curandera) – השמאנית מריה סבינה. ווסון שב לארה"ב, וב- 1957 הוא פרסם את ממצאי מחקרו במגזין 'לייף', בצירוף תמונות של הצלם אלן ריצ'רדסון. זה היה הרישום המשמעותי הראשון של סמים פסיכדליים בתודעה המערבית בת זמננו, והוא הוליד עניין רב בנושא. המאמר אף המריץ את טימותי לירי לטייל למכסיקו ולערוך שם את חקירותיו. מאז צעדו רבים בעקבותיו של ווסון, ובשנת 1967, כאשר המהפכה הפסיכדלית במערב היתה בשיא תנופתה, נעשתה מריה סבינה ידוענית בעל כורחה שמשכה אליה דמויות כגון בוב דילן ומיק ג'אגר שנסעו אליה למכסיקו כדי לחלוק לה כבוד. גם אלברט הופמן בא לחלוק כבוד ואף העניק לה כמה מגלולות הפסילוציבין של סנדוז במטרה לשמוע את דעתה על התחליף הסינתטי. הוא הודתה שהגלולות הקטנות הצהובות אכן הכילו משהו מהרוח של הפטרייה. אולם מאוחר יותר התחרטה מריה סבינה על כך שהרשתה לעצמה להיגרר אל אור הזרקורים, ואמרה שהמבקרים הזרים שהגיעו בהמוניהם הרסו את הכוח של הפולחן הקדוש לה.

ווסון החל לאסוף דגימות רבות של פטריות שונות, וכן של צמחים מזנים מגוונים כדוגמת סלוויה דיווינורום (salvia divinorum). אלברט הופמן השתמש בדגימות הללו כאשר זיהה וסינתז לראשונה את המרכיב הפעיל הפסיכדלי – פסילוציבין. העניין המתמשך של ווסון בנושא גרם לו לטעון שכתות פטרייה היו נפוצות מאוד בכול רחבי העולם ושפטריית אמניטה מוסכריה (amanita muscaria, אמנית הזבובים) היתה המקור לשיקוי הוודי המיסתורי סוֹמָה – אמונה שנתמכה עד לאחרונה על ידי רבים בקהילה הפסיכדלית, אם כי עתה יש לא מעטים שמערערים עליה.

מהומת בוקר עם פטריית קסם מזטקית

ישנן ראיות ארכיאולוגיות אמינות לכך שהתושבים הילידים של דרום ומרכז אמריקה השתמשו בפטריות פסילוציבין במשך אלפי שנים. פסלים וציורים בצורת פטרייה, שנתגלו בקברים עתיקים, תומכים בטענה שמנהג צריכת הפטריות בפולחנים דתיים הינו עתיק יותר מהקונקיסטאדורים הספרדים שניסו למגרו בכול כוחם.

בגואטמלה התגלו אבנים בצורת פטרייה אשר מצביעות על שימוש פולחני על ידי בני המאיה העתיקים. כסטונדט נסעתי לגואטמלה ביחד עם שני חברים, ושם בילינו לילה שלם על גגו של המקדש הגבוה ביותר בעיר טיקאל, לאחר שהצלחנו לחלוף על פני השומרים שווי הנפש והלומי המריחואנה. עם שחר היה האתר ברשותנו. השקפנו עליו מעמדתנו הנישאה שמעל לחופת צמרות העצים. ראינו בפליאה כיצד השמיים הציתו את הג'ונגל והקיפו אותנו בציפורים צבעוניות. אולם בדידותנו הופרה על ידי להקת תיירים שפלשו לאתר ככוח קולוניאלי, לאחר שנת לילה נעימה במלון, בתרווה להיות הראשונים ליהנות מזיו הבוקר העולה מעל גג המקדש. מה הם חשבו לעצמם כאשר סיימו לטפס במעלה המדרגות ונתקלו בשלושה היפים מרושלים שישבו ופרטו על הגיטרות שלהם? זאת אינני יודע.

פטריות פסיכדליות נפוצות בכול רחבי מרכז ודרום אמריקה, והן היו מוכרות היטב לאצטקים בזמן הפלישה הספרדית. הנוהגים הפגאניים העתיקים היו בחזקת כפירה מוחלטת ונידונו לעקירה מן השורש בעיניי הנוצרים הנבונים והמשכילים, אשר חסרו את הבנת האצטקים לגבי ערכו של השינוי התודעתי כאמצעי לתקשר עם האלוהות.

זה מה שהיה לדוקטור פרנסיסקו הרננדז לומר על פטריות הזייה בשנת 1656: "כשאוכלים אותן, הן גורמות לשגעון שהסימפטומים שלו הינם צחוק בלתי נשלט וחזיונות שונים כגון מלחמות ושדים." האמירה הזו תואמת לגרסה האירופית נטולת הסיכונים של מה שאני מכנה 'רוחניות-לייט', השואבת השראה מהתפיסה הנוצרית המסורתית שאינה מתירה למאמינים לחוות את אלוהים ממקור ראשון. אדרבא, זוהי פריבילגיה השמורה לכמרים בלבד, שתפקידם הוא להעביר את המסרים לצאן מרעיתם. לעומת זאת, בפולחן הפטריות השמאני נטלו חלק כל חברי הקהילה וזכו לחוות באופן ישיר את החיבור עם האלים.

אולם הנוהג לא נמחק לחלוטין, אלא נדחק לשוליים המוצללים והצליח לשרוד אך ורק בחלקים ההרריים והמרוחקים של היבשת. במקומות מסויימים אומצו האמונות הנוצריות ושולבו בפולחני הפטריות, וכך נוצר עם הזמן מיזוג בין הדתות הפגאניות לבין הנצרות. היכן שנהוגים עדיין הטקסים הרוחניים עם הפטרייה המכסיקנית ניתן לחזות בהכלאה הזאעת שבין הפולחן הנוצרי לפולחן הפגאני. כיום יש כתות המאמינות שהפטריות הינן מתנת האל הנוצרי, ושהן צמחו בדיוק היכן שנפלו דמעותיו של ישוע בעת שהיה תלוי על הצלב.

אנו מחכים לאבינו, מחכים לאבינו,

מחכים לצלוב,

בשלווה ובנפש חפצה,

האיש שנוצק מחלב אם, מטללי השחר,

האיש הגולמי, המעודן,

ושם אספר, שחה הפטרייה,

פנים אל פנים, לנוכח תפארתך, שחה הפטרייה,

כן, אומר ישוע, שם תהיה בידי תשובה.

הוא צופה בכם בשנתכם. הוא יודע כשאתם ערים...

עתה נצא למסע אסטרלי מיערות הגשם המהבילים של מרכז אמריקה אל השממות הקפואות של סיביר. ביום הקצר בשנה נמצא שם את היצור המסקרן, המופיע מדי שנה עם תלבושת אדומה ועטרת נוצות לבנות – ישות קסומה שיש לה את היכולת לעוף. לא, זה איננו סנטה קלאוס, זוהי הפטרייה ששמה אמניטה מוסכריה. או שמא שני אלה הם אותו דבר עצמו?

פטריית אמניטה מוסכריה – הידועה גם בשם 'אמנית הזבובים', כנראה בשל יכולתה המדהימה להרתיע זבובים – הפכה לסמל פסיכדלי קלאסי, כמו גם לסימבול של פולקלור ופנטזיה. הכובע השמן שלה, שנקודות לבנות פזורות על משטחו האדום בוהק, הוא זה שמופיע באגדות לילדים. הפטרייה מאופיינת גם באיכויות פסיכדליות בשל הרכיבים הפעילים מוסקימול (muscimol) וחומצה איבוטנית (ibotenic acid), שעלולים לגרום לבחילות, עייפות ולחץ דם נמוך כתוצאה מהשפעותיהם הכולינרגיות. על אף המראה הקלאסי המאיים שלה, מידת הרעילות של האמניטה, כמו גם השפעותיה הפסיכדליות, הן לא דרמטיות במיוחד. היא אמנם עלולה בהחלט לגרום נזק, אך מקרי המוות המתועדים הם נדירים מאוד. יתר על כן, ייבוש או בישול הפטרייה עשויים להפחית את רעילותה, אם כי הדרך הבטוחה ביותר להישמר מפגיעתה, או של כול אמצעי אחר להארה פסיכדלית, הינה להימנע לחלוטין מצריכתה.

השימוש הרוחני באמניטה ידוע מאוד ברחבי צפון אירופה, והוא תועד על ידי מלומדים רבים – בפרט על ידי ג'יימס ארתור שספרו, 'פטריות ואנושות: השפעת הפטריות על התודעה האנושית ועל הדת', ראוי בהחלט לקריאה. בסיביר, היכן שלאמניטה יש מעמד ייחודי, התפתחה תרבות שמאנית עשירה שכרוכה באכילת פטריות, והיא קיימת עד עצם היום הזה. השמאנים הסיביריים יוצאים בחיפוש אחר אלילם הלבוש באדום-לבן על מנת להכיר תודה על תנובת הציד שלהם, ובדרכם הם ממלאים את שקיהם בפירות הצומחים למרגלות האורנים, האשוחים, עצי הליבנה והארזים. השמאנים מאמינים שהעצים הללו מצביעים לכיוון כוכב הצפון שבשמיים, ושאכילת פטריית אמניטה מוסכריה שקולה לטיפוס על צמרותיהם ונגיעה באלילי הרקיע, הנמצאים מעבר לכוכבים.

איילי הצפון נוכחים מאוד בחייהם של הסיביריים, ועובדה זו מחזקת עוד יותר את האנלוגיה לסנטה קלאוס. גם הם מהווים מושא לחיפוש במסעות שבהם נאכלות הפטריות, והמשתתפים אפילו שותים את השתן של אלה שצרכו את הפירות המנוקדים. מוסקימול, הבטוח יותר מבין שני הרכיבים הפעילים, וגם הפסיכואקטיבי יותר, מופרש בשתן ללא כל שינוי, והוא כה יעיל בפיתוי איילי הצפון עד שבני שבטים סיביריים שומרים בבקבוקים שתן של בני אדם או איילים שלעסו את הפטרייה, ומשתמשים בו כדי להשיב את החיות שתעו בדרכן ונעלמו.

דמות לבושה באדום, שנוהגת במרכבה רתומה לאיילי צפון וחוצה את השמיים במעקב אחר כוכב שנישא מעל עץ ירוק-עד – נדמה שכאשר קוקה קולה "המציאה" במאה שעברה את חג המולד במסע הפרסום שלה, ידעו אנשיה דבר או שניים על אודות השמאנים של סיביר.

קריאות תיגר על רעיון כת הפטריות

גורדון ווסון ייחס חשיבות רבה לסיפורי הפטריות הסיביריים, ואף האמין שהאמניטה מוסכריה היתה שיקוי הסומה האגדי מהכתבים הקדם-הינדיים. רעיונותיו על אודות קיומה של כת פטריות עתיקה, מגוונת וכלל עולמית זכו לפופולריות עצומה בשנות השישים. אולם לאחרונה החלו חוקרים להשמיע עמדות מנוגדות. אכן, נראה שהאפשרות שהאמניטה היתה הבסיס לשיקוי הסומה אינה סבירה, פשוט מפני שהפטרייה אינה ניחנת בתכונות פסיכדליות מספיק חזקות כדי ליצור את המצב הנפשי המתואר בריג-ודה – אלא אם כן (וזו תיאוריה אפשרית בהחלט) הארים העתיקים ההם הכירו טכניקות טיהור מעולות שאבדו בזרם הזמן.

האקדמאי הבריטי אנדי לטשר (Letcher) מאתגר את התפיסה הוותיקה (הקיימת מאז שנות השישים) בנוגע לשימוש הרווח בפטריות הקסם בבריטניה. שנות השישים היוו חממה לאינספור סיפורים על אודות פיקסים, דרואידים ופגאנים שמוצאם מהאיים הבריטיים, ובכללם הרבה תיאוריות על התפקיד שמילאו הפטריות בבניית סטונהנג' ואתרים אחרים ובפולחן שהתקיים בהם. על אף משאלת הלב של רבים, דוקטור לטשר טוען באופן משכנע למדי בספרו 'שרום' (Shroom) שאין כל ראיות – הן ארכיאולוגיות, וחשוב יותר, תרבותיות – כדי לתמוך ברעיון שלפטריות היה חלק כלשהו בהיסטוריה הבריטית עד העת המודרנית. אפילו בעידן הוויקטוריאני היה איזכורם של 'כובעי החירות' נדיר מאוד, והיחס לפטריות התגלם בחלוקה כללית בין זנים אכילים לזנים רעילים. יש המאמינים בתיאוריית הקונספירציה, שהסיבה לכך הינה התעמולה האנטי-פסיכדלית הנוצרית מימי הביניים ולאחריהם, שמחקה ביעילות את הידע הזה מהתודעה הכללית. אולם, לדעתו של לטשר, קביעה זו אינה מתיישבת עם מה שקרה בדרום אמריקה, היכן שכתות הפטרייה שרדו על אף המאמצים העילאיים של הקונקיסטאדורים למגרן. כמו כן, יש מן הרבה הצדק בטענת לטשר בנוגע להיעדר התיעוד התרבותי, הבלתי פורמלי, של אינפורמציה מעין זו. אנו הבריטים מצטיינים בשימור המורשת התרבותית שלנו באמצעות שירי עם וסיפורים, אפילו כשמנגד עומדים כוחות פוליטיים, או מוסדות דת דוגמטיים, שמנסים לדכא את המסורות הללו. אף על פי כן אין כל התייחסות לפטריות הזייה בכול הרפרטואר העשיר של שירי העם, הדרמה והאמנויות שהולידה ארצנו. שום דבר, אפילו לא נקניקייה פסיכדלית אחת לרפואה. שייקספיר אינו מזכיר אותן, ולא אף אחד אחר. אם אנשים אכן השתמשו בהן, אז ההתעלמות הזו אינה מתיישבת כלל עם ההיגיון.

מצד שני, כפי שציינתי בפני לטשר כאשר פגשתי אותו בכנס שלנו בשנה שעברה – איך, לכול הרוחות, הצליחו כל כך הרבה דורות של טיילי גבעות וולשים לא להבחין בפטריית 'כובע החירות'? זה בלתי אפשרי להלך יותר משבעה מטרים באזור הכפרי בחודש נובמבר מבלי לרמוס אותן מתחת לכפות הרגליים. דוקטור לטשר תוהה אם 'כובעי החירות' אינם למעשה תוספת חדשה יחסית למרחב המחייה הטבעי שלנו, בהתחשב בכך שהפטריות הללו תלויות בתנאי אקלים מסויימים ובקרקעות מרעה עשירות, שהחלו להיות מצויות בשפע מאז המאה השבע-עשרה, כאשר היערות נעקרו בהמוניהם והקרקעות הוסבו לשימוש חקלאי.

תהיה אשר תהיה התשובה לשאלה מתי הגיעו הפטריות לבריטניה, מה שבטוח הוא, שמאז שנות השישים קשה מאוד לשכנע את הקהילה הפסיכדלית לקחת בחשבון כל נקודת מבט אחרת מלבד זו הרואה את העולם כולו סובב סביב הסמים הפסיכדליים.

נוהג השימוש העתיק בקקטוס הפיוטה