top of page
  • תמונת הסופר/תZee

תור-הזהב ההיפי, רייברים ולידתו של האקסטזי

עודכן: 20 בספט׳ 2022



פגוש את ההיפים'


מהיכן הופיעו ההיפים ולאן הם נעלמו? התשובות הפשוטות לשאלות הללו הינן: הם תמיד היו כאן, והם לא הלכו לשום מקום. היתה זו הפריחה הפסיכדלית החפוזה של סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים שהעלתה את קיומם לתודעה הציבורית – תקופה שחצצה בדוחק בין השנים האפורות שלאחר המלחמה לבין הולדתו של הפאנק ותחילת עידן האנטי-קורדרוי.


'קיץ האהבה' הראשון התרחש בארה"ב ב- 1967 ובא כנראה לידי ביטויו האותנטי ביותר באירוע בשם 'Human Be-In' אשר התקיים בתחומי פארק שער הזהב בסן-פרנסיסקו. הרגע העל-זמני ההוא, שנשטף בברק-לבן ונצבע בתהילה מהפכנית, נחשב לנקודת השיא הסימבולית של תרבות-הנגד ההיפית בארה"ב. (בכותבי 'ברק-לבן' אינני מתכוון לסיידר הבריטי הפופולרי שנצרך על ידי בני נוער בעת שהם משתרעים על גבי אנדרטאות-מלחמה בעיירות קטנות, אלא לאסיד של אוסלי שנרקח במיוחד עבור האירוע והופץ בחינם בקרב הקהל הלום האהבה בסן-פרנסיסקו.)




אולם עבור יודעי דבר – אלה שנטלו חלק בהווייה הפסיכדלית בשש השנים שקדמו ל- 1967 – היה זה כבר סופה של החגיגה. מיותר לומר, אם כן, שכאשר התקיים פסטיבל וודסטוק ב- 1969 – לאחר שפיכות הדמים והמהומות שאפיינו א




ת השנה הקודמת – היתה הקריסה כבר בעיצומה. כפי שאומר דני בסרט 'ווית'נייל ואני' (Withnail and I), בהתייחסו לחודשים האחרונים של שנות השישים: "החלום נגמר... הם מוכרים פיאות של היפים בסופרמרקט, בנאדם."




בבריטניה, לעומת זאת, העידן ההיפי היה אז רק בחיתוליו והתגלם בהתהוותן של תופעות 'הפסטיבל הפתוח', 'שיירות השלום', סגנון החיים הנומאדי והפסטיבלים בסטונהנג', אשר שימרו את חבורות 'המטורללים המסטולים' לאורך עידן הפאנק ואף גרמו למחלקות שוטרים לשכב בין השיחים, משקפות ארוכות-טווח בידיהם, כדי לעקוב אחר קבוצה של כימאים שהתכנסה בבית מגורים בוויילס.


מי יקצור את התהילה – או יישא באשמה?


המעבר של הסמים הפסיכדליים מתוך המרפאות הפסיכיאטריות אל המרחב הציבורי לא יכול להיזקף לזכותו של אדם אחד. היו אלה מספר רב של השתלשלויות בלתי-תלויות ומקבילות שהתרחשו על רקע נחשולי השינויים החברתיים שעוררה מלחמת העולם השנייה. כמה מן הגורמים שתרמו לכך יידונו בפרק זה. מאידך, ייתכן שהכול היה פשוט תוצאה של מערך כוכבי הלכת, עידן הדלי, או כל דוֹגמה אחרת שבני האדם בוחרים לאמץ. כך או כך, למן הרגע שהחתול של הופמן השתחרר מתוך תיבת פנדורה, היה זה רק עניין של זמן עד אשר העולם כולו נאחז בדיבוק.


דור הבּיט


מלחמת העולם השנייה גרמה להתפכחות נרחבת בקרב נשים וגברים בכול הגילאים – בין שנכחו בעצמם בשדה הקרב ובין שחוו את זוועות המלחמה באמצעות הוריהם – ולאחריה הם נאלצו להתמודד ישירות עם הקרקס הצומח של אמריקה של שנות החמישים, שבמהלכם הצרכנות והבידור נמכרו להמונים כמזור המושלם לזיכרונות המבעבעים של הסכסוך האלים. אנשי הבּיט התייצבו בחזיתה של מחאה מרושלת להפליא כנגד ההשחתה המאורגנת הזו של האסתטיקה. כעשור לפני הופעת ההיפים ומעלליהם, שוטטו אנשי החזון המזוקנים הללו ברחובות ניו-יורק, סן-פרנסיסקו, פריס וטנג'יר, נעו ממקום למקום בטרמפים ובקרונות מטען, כתבו שירה והאזינו למוסיקת ג'אז, והזינו את גופם בכול חומר פסיכואקטיבי שהיה בהישג ידם.



אלן גינסברג נטל לראשונה LSD בשנת 1959 במכון לחקר הנפש (Mental Research Institute) באוניברסיטת סטנפורד, ככל הנראה כחלק מתוכנית לטיפול ניסיוני אשר נוהלה על ידי האנתרופולוג המהפכני גרגורי בייטסון (Gregory Bateson). בייטסון, שהיה חברו הטוב של הלוחם הפסיכדלי אלפרד האברד (AIfred Hubbard), היה מעורב בפיתוח תיאוריית המערכות, אולם בקרב פסיכיאטרים הוא ידוע יותר כמוח שעמד מאחורי היפותזת 'המסר הכפול' (double-bind) בחקר הסכיזופרניה. גינסברג נשבה בקסמו של מצב התודעה הנעלה שחווה בזכות ה- LSD, אשר בו "נדמה היה שהכול נצחי ונשגב, זהה לראשיתו של היקום", ושבעקבותיו, כידוע, הוא כתב את שירו 'Lysergic Acid'.


מאוחר יותר, בשנת 1960, כאשר יצא מניו-יורק לביקור אצל טים לירי, הוצעו לגינסברג כמה מגלולות הפסילוציבין שהפסיכולוג הידוע החזיק בביתו במסגרת פרוייקט הטיפול בפטרייה שניהל. גינסברג נהנה מחווייה פסיכדלית אינטנסיבית. ככל הידוע הוא פשט את בגדיו, יצא החוצה והחל לפזז בשלג, ואף ניסה להתקשר בטלפון עם ג'ון קנדי כדי לספר לו על נפלאות הפסילוציבין ועל השימוש שניתן לעשות בו על מנת לאחד את מנהיגי העולם. לא מן הנמנע ש- JFK רשם זאת לפניו.



מוקד העניין של הדמויות המובילות בדור הבּיט – קורסו, קרואק, גינסברג, בורוז ופרלינגטי – היה ברחובות ובאנשים האמיתיים שהם פגשו במהלך מסעותיהם לרוחב אמריקה ומעבר לה. הם כתבו כפי שהם חשבו, בזרם תודעתי שתודלק בבּנזדרין ובמריחואונה – בשטף מילים שהתנער מצורות מבניות ונתן ביטוי חופשי למשמעות ולרגש. הגישה שלהם הציגה אנטיתזה להוויית ההתמכרות המגוחכת של הגיהנום הצרכני אשר אומץ בחוסר דעת על ידי מעמד הביניים המתפתח באמריקה, שהתבוסס בגאווה בשאיפתו מונעת-הטלוויזיה לרמת חיים גבוהה יותר. הם היו נהגי האוטובוס שהוביל את הצעירים 'המסטולים'. הם היו ההורים המביכים, אך הגזעיים, של דור חדש של בני נוער שהתבשל לקראת מהפכה חברתית עצומת מימדים. אך המהפכה נזקקה לשיקוי קסם.


ישנו, כך מסתבר, תיעוד ממוסמך ובהיר לאופן שבו המפרי אוזמונד הקנדי (חלוץ הטיפול במסקלין בשנות החמישים) היווה השראה לאלדוס האקסלי בכתיבתו את 'דלתות התודעה'. אולם נראה שהיתה זו השתלשלות נפרדת ובלתי תלויה שהוליכה את גורדון ווסון (Wasson) למסעות הפטריה שלו במכסיקו ולפרסומו של המאמר רב ההשפעה במגזין 'לייף', אשר בתורו דיגדג את דימיונו של טים לירי ומשכו לנדוד בעקבותיו של ווסון אל המדינה ששוכנת מדרום לארה"ב. כך או כך, זו היתה הזירה שבה התרחשו התגליות.



חברת סנדוז ביקשה לכסות על עלויות המחקר והפיתוח בכך שעוררה את סקרנותה של הפסיכיאטריה בסם דליסיד (Delysid) ואף העניקה אותו בחינם לכל מי שביקש, ובזאת היא קידמה באופן משמעותי את הפצתו של 'השיקוי של אלברט' ברחבי העולם. גם ה- CIA מילא את חלקו בכך שהגה והפעיל את פרוייקט MK-ULTRA, אשר הפחיד וזעזע – ובאותה מידה גם ריתק והקסים – מדענים, אנשי צבא ואזרחים מן השורה, ובה בעת הפיץ ביעילות את השימוש ב- LSD בקרב האוכלוסייה. יש מי שיטען שצבא ארה"ב תרם למהפכה הפסיכדלית יותר מטים לירי. ישנן הרבה תיאוריות קונספירציה סביב הנושא הזה, אולם הספרים הטובים ביותר שנכתבו על זליגתו של ה- LSD מן המעבדות אל הקמפוסים ועל הפיכתו לתופעה כלל עולמית הינם 'Acid Dreams' מאת מרטין לי וברוס שיילין, 'Storming Heaven' מאת ג'יי סטיבנס, וכן 'Eternal Love' מאת סטיוארט טנדלר ודייוויד מיי.


אחד עף מזרחה, אחד עף מערבה ואחד לקח LSD וקנה אוטובוס תלמידים


ניסויים מדעיים בבני-אדם הם אמצעי מצויין לבשר לציבור על כך שפרנסיו המחוייטים מחזיקים משהו טוב בארון התרופות שלהם. קן קיזי (Ken Kesey), סופר צעיר ושאפתן שהיה זקוק לכסף, הסכים בשנת 1959 להשתתף בסדרת ניסויים בסמים חדשים כחלק מפרוייקט MK-ULTRA של ה- CIA, אשר התקיימו בבית החולים הפסיכיאטרי 'מנלו פארק' (Menlo park) שבו הועסק כסָבּל לילי. מדי שבוע הוא קיבל אשכול של זריקות וכדורים והתבקש לשכב בעצלתיים ולדווח על חוויותיו, שללא ספק המתיקו את השפעתה של הסביבה החדגונית שבה שהה – במיוחד כאשר נטל את הגלולה הקטנה שלובשי החלוקים הלבנים כינו בשם 'LSD-25'.



לקיזי היתה גישה לארון התרופות שממנו הוא הצליח להבריח את ה- LSD הניסויי, והוא החל לקיים מסיבות ליליות בבית מגוריו באזור 'לה הונדה' שבקליפורניה. בשנות השישים המוקדמות, כפי שהוא התבטא מאוחר יותר, האווירה היתה בשלה למתיחת גבולות, לצלילה לעומק האוקיינוס ולנסיקה לגובה השמיים. המירוץ לחלל היה אז בעיצומו. קיזי היה אמן בשלהי דור הביט ואנשים בכל מקום נענו לצו השעה להותיר את טראומת המלחמה מאחור ולהרחיב את אופקיהם התרבותיים, החברתיים והאישיים. כמו כן, זה פשוט היה כיף גדול.


כיף, כיף פרוע, היה מוטו מרכזי בקבוצת 'Merry Pranksters' ('התעלולנים העליזים') אשר התגבשה במהרה סביב קיזי והקיפה אותו כמו חתול חייכן ואופורי. שיעור הקומה האומנותי שלו, שהלך וגדל בעת ההיא, ניזון מחוויות ה- LSD היצירתיות שלו ושל חבריו. חלקים ניכרים מהספר 'קן הקוקיה', רב-המכר האלמותי אשר היה עתיד לחקוק את שמו בהיסטוריה של הספרות, נכתב במהלך 1959 תחת ההשפעה של סם ההזייה. העלילה מתמקדת בפציינט בבית חולים פסיכיאטרי, אינדיאני עצום מימדים המכונה "צ'יף", ומתארת את הייסורים השקטים של שגרת המוסד שבו הוא מבלה את זמנו בטאטוא בלתי נלאה של המסדרונות הנקיים. בפרקים מסויימים בספר המפורסם של קיזי (שאמנם אין בו התייחסות ישירה ל- LSD אך הוא עדיין נחשב לקלאסיקה פסיכדלית) מוזכר הביטוי 'ענן לבן' המתואר גם במילה 'הקומביין' – הכוח המרסן המיסתורי שמותיר את הפציינטים האומללים באישפוז כרוני. הענן עוטף את כל דיירי המוסד, מעמעם את שכלם ומטשטש ביניהם את גבולות האינטימיות המקובלת – והופך אותם לאסופה בלתי מובחנת של רובוטים חסרי מוח. שנות אור מפרידות בין ההווייה הזו לבין תענוגות הסמים הפסיכדליים על גבי נאות-דשא שטופי שמש, כפי שעתידים להתרחש בהמשך העשור. למעשה, זהו תיאור נאמן של מה שעלול לקרות בהינתן רקע והקשר מסויימים, כאשר הנשמה מופקרת למלתעותיה של מערכת רוויית פחד כגון מוסד פסיכיאטרי אוטוריטרי.


בשנת 1964, נישאים על גל ההצלחה של הספר, יצאו קיזי וחבורת 'Merry Pranksters' למסע דרכים אגדי באוטובוס תלמידים ישן שקושט באדרת צבעים פסיכדלית. נהג האוטובוס היה ניל קסידי, הביטניק האגדי וחברו הקרוב של ג'ק קרואק, אשר היווה השראה לדמות המופלאה דין מוריארטי בספרו של קרואק 'בדרכים'. קסידי, מרחף על כנפי אמפטמינים, ניחן במיומנות וברקע הנדרשים להוביל את החבורה המסוממת במהירות מסחררת דרך העיירות המנומנמות והתמימות של מרכז ארה"ב. המטרה של ה- 'Pranksters' היתה לעורר מהומות, למתוח גבולות, לזעזע בני אדם ולרגש אותם. וזה עלה בידם. מאוחר יותר הונצחו הרפתקאותיהם ביצירתו של טום וולף 'The Electric Kool Aid Acid Test' – ספר חובה עבור מי שמבקש להבין את העידן הזה בהיסטוריה האמריקנית.


הפרוטו-היפים מקליפורניה זוכים למקום משלהם



בשנת 1962, לאורך קו החוף היפהפה של ביג סור (Big Sur), קליפורניה, הקימו מייקל מרפי ודיק פרייס את מכון אסלן (Esalen Institute). האתר המרהיב, המשתרע על פני 485 דונם, סיפק פלטפורמה מושלמת לדיון ברעיונות הומניסטיים וטרנספרסונליים ובהפצתם, כפי שזה עדיין קורה בהווה. כל סוגי המחשבה הפילוסופית, המערבית והמזרחית – החל מיוגה, עבור באקלוגיה וכלה בעיסויים – נחקרו שם במשך השנים על ידי דייריו של המרחב השלו, הממוקם על גבי צוקים שמשקיפים על נחשוליו המתנפצים של האוקיאנוס השקט מדרום לסן-פרנסיסקו. מאז חנוכתו, אישים כגון אלדוס האקסלי, סטניסלב גרוף, אלן גינסברג, קרלוס קסטנדה, גרגורי בייטסון, דיפאק צ'ופרה, אלברט הופמן, רופרט שלדרייק, טרנס מק'קנה, ג'ון לילי, קן קיזי, אברהם מאסלו, פריץ פרלס, קארל רוג'רס, אלן וואטס, אנדרו ווייל, רוברט אנטון ווילסון וג'וזף קמפבל, העניקו הרצאות במוסד וערכו בו סדנאות. גארי סניידר, מייקל מקלור, לורס פרלינגטי, אלן גיסברג, קנת' רקסרות', ורוברט בּליי אף קראו בו את שיריהם. באופן טבעי, עבור רבים הפך האתר לתחנה מבוקשת במסע האינטלקטואלי-פסיכדלי של שנות השישים – ובכללם לא מעט כוכבי מוסיקת פופ של התקופה.