top of page
  • Zee

תור-הזהב ההיפי, רייברים ולידתו של האקסטזי

עודכן: 20 בספט׳ 2022



פגוש את ההיפים'


מהיכן הופיעו ההיפים ולאן הם נעלמו? התשובות הפשוטות לשאלות הללו הינן: הם תמיד היו כאן, והם לא הלכו לשום מקום. היתה זו הפריחה הפסיכדלית החפוזה של סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים שהעלתה את קיומם לתודעה הציבורית – תקופה שחצצה בדוחק בין השנים האפורות שלאחר המלחמה לבין הולדתו של הפאנק ותחילת עידן האנטי-קורדרוי.


'קיץ האהבה' הראשון התרחש בארה"ב ב- 1967 ובא כנראה לידי ביטויו האותנטי ביותר באירוע בשם 'Human Be-In' אשר התקיים בתחומי פארק שער הזהב בסן-פרנסיסקו. הרגע העל-זמני ההוא, שנשטף בברק-לבן ונצבע בתהילה מהפכנית, נחשב לנקודת השיא הסימבולית של תרבות-הנגד ההיפית בארה"ב. (בכותבי 'ברק-לבן' אינני מתכוון לסיידר הבריטי הפופולרי שנצרך על ידי בני נוער בעת שהם משתרעים על גבי אנדרטאות-מלחמה בעיירות קטנות, אלא לאסיד של אוסלי שנרקח במיוחד עבור האירוע והופץ בחינם בקרב הקהל הלום האהבה בסן-פרנסיסקו.)




אולם עבור יודעי דבר – אלה שנטלו חלק בהווייה הפסיכדלית בשש השנים שקדמו ל- 1967 – היה זה כבר סופה של החגיגה. מיותר לומר, אם כן, שכאשר התקיים פסטיבל וודסטוק ב- 1969 – לאחר שפיכות הדמים והמהומות שאפיינו א




ת השנה הקודמת – היתה הקריסה כבר בעיצומה. כפי שאומר דני בסרט 'ווית'נייל ואני' (Withnail and I), בהתייחסו לחודשים האחרונים של שנות השישים: "החלום נגמר... הם מוכרים פיאות של היפים בסופרמרקט, בנאדם."




בבריטניה, לעומת זאת, העידן ההיפי היה אז רק בחיתוליו והתגלם בהתהוותן של תופעות 'הפסטיבל הפתוח', 'שיירות השלום', סגנון החיים הנומאדי והפסטיבלים בסטונהנג', אשר שימרו את חבורות 'המטורללים המסטולים' לאורך עידן הפאנק ואף גרמו למחלקות שוטרים לשכב בין השיחים, משקפות ארוכות-טווח בידיהם, כדי לעקוב אחר קבוצה של כימאים שהתכנסה בבית מגורים בוויילס.


מי יקצור את התהילה – או יישא באשמה?


המעבר של הסמים הפסיכדליים מתוך המרפאות הפסיכיאטריות אל המרחב הציבורי לא יכול להיזקף לזכותו של אדם אחד. היו אלה מספר רב של השתלשלויות בלתי-תלויות ומקבילות שהתרחשו על רקע נחשולי השינויים החברתיים שעוררה מלחמת העולם השנייה. כמה מן הגורמים שתרמו לכך יידונו בפרק זה. מאידך, ייתכן שהכול היה פשוט תוצאה של מערך כוכבי הלכת, עידן הדלי, או כל דוֹגמה אחרת שבני האדם בוחרים לאמץ. כך או כך, למן הרגע שהחתול של הופמן השתחרר מתוך תיבת פנדורה, היה זה רק עניין של זמן עד אשר העולם כולו נאחז בדיבוק.


דור הבּיט


מלחמת העולם השנייה גרמה להתפכחות נרחבת בקרב נשים וגברים בכול הגילאים – בין שנכחו בעצמם בשדה הקרב ובין שחוו את זוועות המלחמה באמצעות הוריהם – ולאחריה הם נאלצו להתמודד ישירות עם הקרקס הצומח של אמריקה של שנות החמישים, שבמהלכם הצרכנות והבידור נמכרו להמונים כמזור המושלם לזיכרונות המבעבעים של הסכסוך האלים. אנשי הבּיט התייצבו בחזיתה של מחאה מרושלת להפליא כנגד ההשחתה המאורגנת הזו של האסתטיקה. כעשור לפני הופעת ההיפים ומעלליהם, שוטטו אנשי החזון המזוקנים הללו ברחובות ניו-יורק, סן-פרנסיסקו, פריס וטנג'יר, נעו ממקום למקום בטרמפים ובקרונות מטען, כתבו שירה והאזינו למוסיקת ג'אז, והזינו את גופם בכול חומר פסיכואקטיבי שהיה בהישג ידם.



אלן גינסברג נטל לראשונה LSD בשנת 1959 במכון לחקר הנפש (Mental Research Institute) באוניברסיטת סטנפורד, ככל הנראה כחלק מתוכנית לטיפול ניסיוני אשר נוהלה על ידי האנתרופולוג המהפכני גרגורי בייטסון (Gregory Bateson). בייטסון, שהיה חברו הטוב של הלוחם הפסיכדלי אלפרד האברד (AIfred Hubbard), היה מעורב בפיתוח תיאוריית המערכות, אולם בקרב פסיכיאטרים הוא ידוע יותר כמוח שעמד מאחורי היפותזת 'המסר הכפול' (double-bind) בחקר הסכיזופרניה. גינסברג נשבה בקסמו של מצב התודעה הנעלה שחווה בזכות ה- LSD, אשר בו "נדמה היה שהכול נצחי ונשגב, זהה לראשיתו של היקום", ושבעקבותיו, כידוע, הוא כתב את שירו 'Lysergic Acid'.


מאוחר יותר, בשנת 1960, כאשר יצא מניו-יורק לביקור אצל טים לירי, הוצעו לגינסברג כמה מגלולות הפסילוציבין שהפסיכולוג הידוע החזיק בביתו במסגרת פרוייקט הטיפול בפטרייה שניהל. גינסברג נהנה מחווייה פסיכדלית אינטנסיבית. ככל הידוע הוא פשט את בגדיו, יצא החוצה והחל לפזז בשלג, ואף ניסה להתקשר בטלפון עם ג'ון קנדי כדי לספר לו על נפלאות הפסילוציבין ועל השימוש שניתן לעשות בו על מנת לאחד את מנהיגי העולם. לא מן הנמנע ש- JFK רשם זאת לפניו.



מוקד העניין של הדמויות המובילות בדור הבּיט – קורסו, קרואק, גינסברג, בורוז ופרלינגטי – היה ברחובות ובאנשים האמיתיים שהם פגשו במהלך מסעותיהם לרוחב אמריקה ומעבר לה. הם כתבו כפי שהם חשבו, בזרם תודעתי שתודלק בבּנזדרין ובמריחואונה – בשטף מילים שהתנער מצורות מבניות ונתן ביטוי חופשי למשמעות ולרגש. הגישה שלהם הציגה אנטיתזה להוויית ההתמכרות המגוחכת של הגיהנום הצרכני אשר אומץ בחוסר דעת על ידי מעמד הביניים המתפתח באמריקה, שהתבוסס בגאווה בשאיפתו מונעת-הטלוויזיה לרמת חיים גבוהה יותר. הם היו נהגי האוטובוס שהוביל את הצעירים 'המסטולים'. הם היו ההורים המביכים, אך הגזעיים, של דור חדש של בני נוער שהתבשל לקראת מהפכה חברתית עצומת מימדים. אך המהפכה נזקקה לשיקוי קסם.


ישנו, כך מסתבר, תיעוד ממוסמך ובהיר לאופן שבו המפרי אוזמונד הקנדי (חלוץ הטיפול במסקלין בשנות החמישים) היווה השראה לאלדוס האקסלי בכתיבתו את 'דלתות התודעה'. אולם נראה שהיתה זו השתלשלות נפרדת ובלתי תלויה שהוליכה את גורדון ווסון (Wasson) למסעות הפטריה שלו במכסיקו ולפרסומו של המאמר רב ההשפעה במגזין 'לייף', אשר בתורו דיגדג את דימיונו של טים לירי ומשכו לנדוד בעקבותיו של ווסון אל המדינה ששוכנת מדרום לארה"ב. כך או כך, זו היתה הזירה שבה התרחשו התגליות.



חברת סנדוז ביקשה לכסות על עלויות המחקר והפיתוח בכך שעוררה את סקרנותה של הפסיכיאטריה בסם דליסיד (Delysid) ואף העניקה אותו בחינם לכל מי שביקש, ובזאת היא קידמה באופן משמעותי את הפצתו של 'השיקוי של אלברט' ברחבי העולם. גם ה- CIA מילא את חלקו בכך שהגה והפעיל את פרוייקט MK-ULTRA, אשר הפחיד וזעזע – ובאותה מידה גם ריתק והקסים – מדענים, אנשי צבא ואזרחים מן השורה, ובה בעת הפיץ ביעילות את השימוש ב- LSD בקרב האוכלוסייה. יש מי שיטען שצבא ארה"ב תרם למהפכה הפסיכדלית יותר מטים לירי. ישנן הרבה תיאוריות קונספירציה סביב הנושא הזה, אולם הספרים הטובים ביותר שנכתבו על זליגתו של ה- LSD מן המעבדות אל הקמפוסים ועל הפיכתו לתופעה כלל עולמית הינם 'Acid Dreams' מאת מרטין לי וברוס שיילין, 'Storming Heaven' מאת ג'יי סטיבנס, וכן 'Eternal Love' מאת סטיוארט טנדלר ודייוויד מיי.


אחד עף מזרחה, אחד עף מערבה ואחד לקח LSD וקנה אוטובוס תלמידים


ניסויים מדעיים בבני-אדם הם אמצעי מצויין לבשר לציבור על כך שפרנסיו המחוייטים מחזיקים משהו טוב בארון התרופות שלהם. קן קיזי (Ken Kesey), סופר צעיר ושאפתן שהיה זקוק לכסף, הסכים בשנת 1959 להשתתף בסדרת ניסויים בסמים חדשים כחלק מפרוייקט MK-ULTRA של ה- CIA, אשר התקיימו בבית החולים הפסיכיאטרי 'מנלו פארק' (Menlo park) שבו הועסק כסָבּל לילי. מדי שבוע הוא קיבל אשכול של זריקות וכדורים והתבקש לשכב בעצלתיים ולדווח על חוויותיו, שללא ספק המתיקו את השפעתה של הסביבה החדגונית שבה שהה – במיוחד כאשר נטל את הגלולה הקטנה שלובשי החלוקים הלבנים כינו בשם 'LSD-25'.



לקיזי היתה גישה לארון התרופות שממנו הוא הצליח להבריח את ה- LSD הניסויי, והוא החל לקיים מסיבות ליליות בבית מגוריו באזור 'לה הונדה' שבקליפורניה. בשנות השישים המוקדמות, כפי שהוא התבטא מאוחר יותר, האווירה היתה בשלה למתיחת גבולות, לצלילה לעומק האוקיינוס ולנסיקה לגובה השמיים. המירוץ לחלל היה אז בעיצומו. קיזי היה אמן בשלהי דור הביט ואנשים בכל מקום נענו לצו השעה להותיר את טראומת המלחמה מאחור ולהרחיב את אופקיהם התרבותיים, החברתיים והאישיים. כמו כן, זה פשוט היה כיף גדול.


כיף, כיף פרוע, היה מוטו מרכזי בקבוצת 'Merry Pranksters' ('התעלולנים העליזים') אשר התגבשה במהרה סביב קיזי והקיפה אותו כמו חתול חייכן ואופורי. שיעור הקומה האומנותי שלו, שהלך וגדל בעת ההיא, ניזון מחוויות ה- LSD היצירתיות שלו ושל חבריו. חלקים ניכרים מהספר 'קן הקוקיה', רב-המכר האלמותי אשר היה עתיד לחקוק את שמו בהיסטוריה של הספרות, נכתב במהלך 1959 תחת ההשפעה של סם ההזייה. העלילה מתמקדת בפציינט בבית חולים פסיכיאטרי, אינדיאני עצום מימדים המכונה "צ'יף", ומתארת את הייסורים השקטים של שגרת המוסד שבו הוא מבלה את זמנו בטאטוא בלתי נלאה של המסדרונות הנקיים. בפרקים מסויימים בספר המפורסם של קיזי (שאמנם אין בו התייחסות ישירה ל- LSD אך הוא עדיין נחשב לקלאסיקה פסיכדלית) מוזכר הביטוי 'ענן לבן' המתואר גם במילה 'הקומביין' – הכוח המרסן המיסתורי שמותיר את הפציינטים האומללים באישפוז כרוני. הענן עוטף את כל דיירי המוסד, מעמעם את שכלם ומטשטש ביניהם את גבולות האינטימיות המקובלת – והופך אותם לאסופה בלתי מובחנת של רובוטים חסרי מוח. שנות אור מפרידות בין ההווייה הזו לבין תענוגות הסמים הפסיכדליים על גבי נאות-דשא שטופי שמש, כפי שעתידים להתרחש בהמשך העשור. למעשה, זהו תיאור נאמן של מה שעלול לקרות בהינתן רקע והקשר מסויימים, כאשר הנשמה מופקרת למלתעותיה של מערכת רוויית פחד כגון מוסד פסיכיאטרי אוטוריטרי.


בשנת 1964, נישאים על גל ההצלחה של הספר, יצאו קיזי וחבורת 'Merry Pranksters' למסע דרכים אגדי באוטובוס תלמידים ישן שקושט באדרת צבעים פסיכדלית. נהג האוטובוס היה ניל קסידי, הביטניק האגדי וחברו הקרוב של ג'ק קרואק, אשר היווה השראה לדמות המופלאה דין מוריארטי בספרו של קרואק 'בדרכים'. קסידי, מרחף על כנפי אמפטמינים, ניחן במיומנות וברקע הנדרשים להוביל את החבורה המסוממת במהירות מסחררת דרך העיירות המנומנמות והתמימות של מרכז ארה"ב. המטרה של ה- 'Pranksters' היתה לעורר מהומות, למתוח גבולות, לזעזע בני אדם ולרגש אותם. וזה עלה בידם. מאוחר יותר הונצחו הרפתקאותיהם ביצירתו של טום וולף 'The Electric Kool Aid Acid Test' – ספר חובה עבור מי שמבקש להבין את העידן הזה בהיסטוריה האמריקנית.


הפרוטו-היפים מקליפורניה זוכים למקום משלהם



gif

בשנת 1962, לאורך קו החוף היפהפה של ביג סור (Big Sur), קליפורניה, הקימו מייקל מרפי ודיק פרייס את מכון אסלן (Esalen Institute). האתר המרהיב, המשתרע על פני 485 דונם, סיפק פלטפורמה מושלמת לדיון ברעיונות הומניסטיים וטרנספרסונליים ובהפצתם, כפי שזה עדיין קורה בהווה. כל סוגי המחשבה הפילוסופית, המערבית והמזרחית – החל מיוגה, עבור באקלוגיה וכלה בעיסויים – נחקרו שם במשך השנים על ידי דייריו של המרחב השלו, הממוקם על גבי צוקים שמשקיפים על נחשוליו המתנפצים של האוקיאנוס השקט מדרום לסן-פרנסיסקו. מאז חנוכתו, אישים כגון אלדוס האקסלי, סטניסלב גרוף, אלן גינסברג, קרלוס קסטנדה, גרגורי בייטסון, דיפאק צ'ופרה, אלברט הופמן, רופרט שלדרייק, טרנס מק'קנה, ג'ון לילי, קן קיזי, אברהם מאסלו, פריץ פרלס, קארל רוג'רס, אלן וואטס, אנדרו ווייל, רוברט אנטון ווילסון וג'וזף קמפבל, העניקו הרצאות במוסד וערכו בו סדנאות. גארי סניידר, מייקל מקלור, לורס פרלינגטי, אלן גיסברג, קנת' רקסרות', ורוברט בּליי אף קראו בו את שיריהם. באופן טבעי, עבור רבים הפך האתר לתחנה מבוקשת במסע האינטלקטואלי-פסיכדלי של שנות השישים – ובכללם לא מעט כוכבי מוסיקת פופ של התקופה.


מילים שמרחיבות את התודעה באופן פסיכדלי – פשוטו כמשמעו


בשנות השישים גדל בהתמדה השימוש בסמים פסיכואקטיביים, ובמקביל צמחה גם ההכרה

בהיבטים הרב-תרבותיים של חומרים פסיכדליים טבעיים. בני אדם החלו לגלות עניין רב בפיוטה (peyote), בפטריות קסם ובאיוואסקה (ayahuasca), ובכל התרבות הצבעונית שמקיפה את השימוש בהם.


שמאניזם נהיה נושא פופולרי, ואנשים אימצו את האשכול השינוי ההוליסטי, שכלל פרדיגמות מחשבה חדשות, רפואה טבעית ואקולוגיה אלטרנטיבית, ועשו זאת באותה התלהבות שבה הם בלעו את האסיד שלהם. יצירות ספרותיות שהתייחסו לאורח חיים אלטרנטיבי – כגון אלה של אליסטר קראולי או האידאליסטים של קבוצת בלומסברי משנות העשרים – זכו להכרה מחודשת. ה- LSD עודד בריחה מן הערים ונדידה אל חיק הטבע – קבלת רעיונות ארכאיים לכאורה של חיים בקהילה ושיבה אל האדמה. חלקים נרחבים מן החברה פקחו את עיניהם לראות את השחתת הסביבה, והתנועה הירוקה המודרנית באה לאוויר העולם. ההזדהות עם גורלן האומלל של קבוצות אוכלוסייה נרדפות, כגון הילידים האמריקאיים, הולידה מחאות הולכות וגוברות נגד היחס המחפיר של אמריקה המודרנית כלפיהן.


שמאנים בני המאה העשרים כתבו על חוויותיהם והטיפו להתעוררות מחודשת. ספרו של קרלוס קסטנדה משנת 1968, 'משנתו של דון חואן', תיאר מסע אישי אל עולם השמאניזם העכשווי ונותר עד היום מורה נבוכים קלאסי עבור מי שמבקש לחקור אותו. במשך שנות השישים, וגם לאחריהם, הופיעו אינסוף ספרים שהתייחסו לההיבטים הפוליטיים, המדעיים והאומנותיים של ההווייה הפסיכדלית – ולצדם תיאורים רבים של חוויות אישיות עם מגוון רב של סמים, שחלקם מרתקים להפליא, וחלקם, כפי שניתן לתאר, משעממים עד כדי קיהיון חושים. אני מניח שיש דברים שאנו יכולים להבין רק לאחר שחווינו אותם על בשרנו.


האם ג'ון קנדי נטל LSD


השאלה הזו נשאלה על ידי רבים וטובים. החיבור בין קנדי לבין אסיד מסתמן ממערכת היחסים האינטימית שהוא ניהל עם הציירת ואשת החברה מרי אינו פינצ'ו מאייר (Mary Eno Pinchot Meyer), אשר באותה עת היתה מקורבת לטים לירי. ביקוריה התכופים אצל הפסיכולוג מהרווארד הבטיחו מעבר שוטף ושופע של קנאביס ו- LSD אל הבית הלבן במהלך השנים 1962 ו- 1963. מרי נטלה על כתפיה משימה סודית לספק LSD לכמה שיותר אישי ממשל חזקים, על מנת להפיץ אהבה בקרבם ולמנוע מלחמה גרעינית. באוטוביוגרפיה שלו, שפורסמה שנים רבות לאחר מכן, חשף לירי את תחושתו שמאמציה של מרי לעודד את הנשיא לנקוט צעדים בכיוון פירוק הנשק הגרעיני עלו בידה, גם אם באופן חלקי, בזכות ההשפעה הטרנספורמטיבית של ה- LSD. אך ייתכן שלעולם לא נדע את האמת על מה שהתרחש בין מרי מאייר לבין הנשיא המנוח בשל העובדה שהיא נרצחה באופן מיסתורי בשנת 1964, שנה אחרי ההתנקשות בקנדי.



gif

אלא אם כן אנו מבקשים לפתוח פתח לתיאוריות קונספירציה, מוטב לנו מן הסתם להימנע מהשערות באשר למה שקרה. עם זאת, ההנחה שקנדי נטל LSD אינה בהכרח קונספירטיבית. אחרי הכול, הוא היה אדם אינטליגנטי, סקרן ומהיר תפיסה. בהינתן הראיות הנסיבתיות והאנקדוטליות, זה בהחלט מתקבל על הדעת שהוא בעצמו התנסה באחד מהרגלי הבילוי הסוציאליים והפילוסופיים החשובים של זמנו.


לירי עוזב את הרווארד והכיף האמיתי מתחיל


את סיפורו של טים לירי עזבנו כאשר הלה פוטר מאוניברסיטת הרווארד. סקרנותו לחקור את השפעת הסם על הנפש היצירתית הביאה אותו לחלק LSD לכמה שיותר אנשים מחוץ למרחב הקליני. כתוצאה מכך, כמות נכבדה של סופרים ומוסיקאים בני התקופה למדו להכיר לראשונה את ההווייה המנטלית הייחודית שמעניק החומר הפלאי.


בסופו של דבר מצא לירי את ביתו הרוחני בדמות אחוזה רחבת ידיים שהתפרסה על פני 400 דונם של קרקע פרטית, באזור כפרי בקרבת העיירה מילברוק שבמדינת ניו-יורק. הנכס, שהושאל לשימושו ב- 1963 על ידי משפחת היצ'קוק העשירה, היה למוקד משיכה למי שחפץ ליטול חלק בזירה הפסיכדלית החדשה והמתפתחת. לאחר שהתיר את הקשרים הרופפים שעדיין היו לו עם הווארד ועם הממסד הקונבנציונלי מאז נטל את פטריית ההזייה הראשונה שלו, לירי הרשה לעצמו ולחסידיו הנלהבים להסתחרר במערבולת רבת יופי של צבעים והרפתקאות שכמותם איש מהם לא הכיר. אחד מחברי להקת ' ג'פרסון איירפליין' העיד על כך: "אני עושה דברים שעדיין אין להם שם."


הנפש הפורחת של לירי צללה למעמקים שהיו מעבר לכול דמיון ויצרה סביבו תופעה שניתן לדמות לתנועה דתית מאורגנת. 'הליגה לגילוי רוחני' (League for Spiritual Discovery) שהקים הציעה דרך שיטתית וגמישה להשגת הארה רוחנית באמצעות שימוש ב- LSD ובחומרים פסיכדליים אחרים. אולי בזכות – או לחלופין, למרות – התמחותו בפסיכולוגיה קלינית, ניכרו שיטתיות ותכליתיות בעבודתו לירי. בהופעותיו הציבוריות ובכתביו הוא שב והזכיר את הכבוד שיש לרחוש לסמים הפסיכדליים. הוא מעולם לא הציג גישה נלהבת או קלת דעת, אלא הדגיש את חשיבות הזהירות ושיקול-הדעת שיש לנקוט בשימוש בהם. על אף שהוא לא הסכים עם משנתו המצומצמת של האקסלי (שהתנגד להפצה המונית של סמי הזייה וסבר שיש להגביל אותם לקבוצה מובחרת של אקדמאים ואומנים), הוא עדיין היה רחוק מגישתו מרחיקת הלכת והקונדסית של קן קיזי, שעודד שימוש פרוע וחסר גבולות. עבור קיזי, אחרי הכול, היו החיים בבחינת הלצה – ואין בנמצא הרבה חוויות הממחישות זאת טוב יותר מאשר טיפול פסיכדלי במינון גבוה.


לפתע LSD נמצא בכול מקום



gif

כך או כך, הן טירופו של קיזי והן גישתו המאופקת של לירי עוררו שאט נפש רבה בקרב הרשויות, שהיו נחושות לשמר את אחיזתן במושכות בתודעה. הן הבינו שאם בני אדם מביטים לעתים קרובות מדי אל נפשם פנימה, הם שוכחים לשאת את עיניהם אל הסחורה במרכזי הקניות ולהירשם בלשכות הגיוס הצבאיות, וזה מן הסתם לא טוב עבור העסקים ועבור המולדת. אבל זה היה מעבר לשליטתן. LSD נעשה במהרה למוצר אופנתי בקמפוסי הקולג'ים בארה"ב. עד 1965 יותר משני מיליון אמריקאים נטלו LSD מחוץ לסביבת הניסויים הקליניים והצבאיים. זה לא היה חלק מהתכנון! השימוש מרחיב התודעה ב- LSD השתלב בטבעיות עם מחאות השמאל הפוליטי, עם הסנטימנטים האנטי-ממסדיים, ומעל הכול – עם האומנויות. והחלק הארי מתהליך ההתגבשות של החשיבה המורחבת התרכז במידה הולכת וגוברת לאורך החוף המערבי והחוף המזרחי של אמריקה.


ניו-יורק היתה כור ההיתוך של התנועה החתרנית הצומחת. ביטניקים ביקרו בה בהמוניהם, וסצנת תוססת של פולק ואומנות התהוותה סביב בתי הקפה בגריניץ'-וילג'. סן-פרנסיסקו תמיד שימשה חוף מבטחים לאסופי העולם ונוודיו. מאז שנות הארבעים פקד אותה סחף של מהגרים רחבי אופקים שיצרו קהילות על הגבעות עטורות בתי העץ המשקיפות על המפרץ הערפילי, בעיקר באזור הייט-אשבורי. היה זה אך טבעי שה- LSD ישגשג שם.


ההשפעה שנודעה למלחמת וייטנאם על התפתחות הזירה הפסיכדלית אינה מוטלת בספק. חוויית ה- LSD היתה אנטיתזה בוטה למלחמה המתוקשרת והברוטאלית אשר גררה בני נוער בניגוד לרצונם הרחק מהמוסיקה שאהבו והטילה אותם אל ליבו של ג'ונגל אפל שנמצא אלפי מילין מבתיהם. אם רגש האהבה הינו מאפיין מובנה וספונטני של טריפ LSD, הרי שעתה ניתנו לאנשים יותר עילות לרצות להתנסות בו. בריטניה לא היתה אז במלחמה, וזה עשוי להסביר חלקית את הגישה הנוסטלגית והמעודנת יותר כלפי זירת הפסיכדליה שהתהוותה בה.


סצנת המוסיקה הפסיכדלית



gif

סוגת המוזיקה המוקדשת לפסיכדליה קרובה מאוד ללבי. ספרים רבים נכתבו על הייט-אשבורי והתפתחות הסצנה הפסיכדלית. אחד החביבים עלי הינו 'The Haight-Ashbury' של צ'ארלס פרי, שמכיל שפע של מידע וסיפורים על אודות הלהקות שפעלו שם. לא מעט מועמדות מתחרות על התואר "הלהקה הפסיכדלית הראשונה", ואני לא מתיימר לדעת מי מהן ראויה לו. אולם יש בסיס סביר להנחה שהיא באה מאזור המפרץ. ואולי לא.


בסביבות 1963 החלה להתפתח סצנה בלתי שכיחה בוירג'יניה-סיטי שבמדינת נוואדה, בתחומיו של מוסד מוזר בשם 'The Red Dog Saloon' שכמו נלקח היישר מתוך מערבון קלאסי. אומנים ומוסיקאים התאספו שם במספרים הולכים וגדלים, לבושים בסגנון מיושן, נושאים אקדחים ובולעים כמויות עצומות של פיוטה – כחלק ממשפחה שבטית אקספרימנטלית שהוקמה על ידי צ'נדלר לפלין (Chandler A. Laughlin). עד 1965 הפך המקום למוקד משיכה עבור להקות שהתעניינו ב- LSD ובחומרים אחרים. אנשים הגיעו לשם במטרה להתמסטל, להתקרב לטבע ולהכיר את השורשים ההיסטוריים של אמריקה הילידית. בין ההרכבים השונים שניגנו ב- 'Red Dog Saloon' היו 'Big Brother and the Holding Company', 'Jefferson Airplane', 'Quicksilver Messenger Service' וכן 'The Charlatans', אשר מוזכרים לעתים קרובות כלהקה הפסיכדלית הראשונה


בתקופה הנדונה, מי שחפץ בסם כבר לא נאלץ להיות תלוי לחלוטין ב- LSD הקשה להשגה מתוצרת סנדוז השווייצרית, אלא יכול היה להצטייד בסקרמנט הזמין שהופק בכמויות עצומות על ידי הכימאי אוסלי סטנלי, אשר ב- 1965 התגורר בברקלי והציף את סצנת סן-פרנסיסקו במוצר הכימיקלי שלו. ניתן לטעון, אם כן, שהניצנים של התנועה ההיפית ושל העידן הציבורי, הבלתי רפואי, של הפסיכדליה נבטו בסן-פרנסיסקו ב- 1965 – והדבר נכון במיוחד בכול הנוגע למוסיקה.


לאחר שובו אל 'לה הונדה' ממסע נדודיו באוטובוס בשנת 1964 ערך קן קיזי מסיבות פסיכדליות

gif

תדירות ביער שבו שכן ביתו. שם הונחו התשתיות של 'מבחן האסיד' הידוע, שבמסגרתו הוא וה- Pranksters שלו עמלו יחדיו כדי ליצור תפאורות מרהיבות-עין עבור אלה שחוו LSD לראשונה. המבקרים ידעו למה לצפות. על השלט בקצה השביל אשר הוביל אל בקתת היער שלו נכתב: "No Left Turn Unstoned" (פראפרזה לביטוי 'No stone left unturned'). בעת ההיא הסם עוד לא הוצא אל מחוץ לחוק וזמינותו הלכה וגדלה עבור כל מי שהיה מעוניין להתנסות בו. רבים ביקשו לעשות זאת ולצורך זה הם פקדו מסיבות שבהן נכחו בהתחלה עשרות, ואחר כך מאות. לא חלף זמן רב עד אשר 'מבחני האסיד' הללו יצאו לדרכים בדמות אירועים המוניים שהתגלגלו לאורכה ולרוחבה של קליפורניה, ונערכו באולמות דחוסים לעיני אלפי חוגגים אחוזי כישוף על ידי קיזי וה- Pranksters שהקרינו טירוף צבעוני וזוהר והשמיעו מוסיקה מאולתרת. הם השתמשו בכמות עצומה של ציוד שמע ומצלמות, רישתו את החלל במכשירי הקלטה ושידרו לנוכחים בזמן אמת את יללות האקסטזה והמבוכה שלהם – במטרה מודעת לעוות את התפיסה החושית ולהרחיב את גבולות המציאות.


לא היה פסקול מתאים יותר לאירועים הללו מיצירות הג'אז-רוק המאולתרות של להקת 'The Warlocks', שנבעו משורשים מסורתיים ומוכרים של מוסיקת קאונטרי. חברי ההרכב היו בחורים

צעירים מסן-פרנסיסקו שניגנו קטעים אינסטרומנטליים ארוכים תחת ההשפעה של חוגות מסתובבות וצלילים מתובנתים שנפלטו מתוך מצבורי הרמקולים הרבים. את ההופעה הראשונה שלה ערכה הלהקה, אשר מאוחר יותר תיקרא בשם 'The Grateful Dead', בשנת 1965, באחד מאירועי 'מבחן האסיד' של קן קיזי שהתקיים בסן-חוזה שבקליפורניה.


תקראו על זה בעיתון


ב- 1966 היו כבר לקהילת ההיפים של הייט-אשבורי חנות ועיתון משלה. 'החנות הפסיכדלית' ברחוב הייט, שנוהלה על ידי רון וג'ון ת'לין (Thelin), מכרה נרות, עיתונים, שבועוני קומיקס, פוסטרים, בגדים – ולמעשה את כל האביזרים ההכרחיים עבור מי שביקש להיות מעורב בחיי הקהילה, או סתם לבלות את זמנו בחיקה ולהיטמע בסביבה. האחים ת'לין היו אלה שלאחר מכן מימנו את הוצאתו של העיתון המחתרתי הראשון, 'The San Francisco Oracle' בעריכתו של אלן כהן, שהעניק במה לקולות האקטואליים ודיווח על המסיבות האחרונות, וסיפר לקוראיו על מעלליהם של גינסברג, לירי, ושל יתר הדמויות שגילמו את האלטרנטיבה לאורח החיים האמריקני. העיתון נודע בזכות הגרפיקה הצבעונית והפסיכדלית שלו, בניצוחו של מייקל בואן (Bowen). מכאן והלאה התפשטה הפסיכדליה באופן אקספוננציאלי.


מאות להקות עמלו על פיתוח הצליל האזוטרי הייחודי שלהן. באוניברסיטת ברקלי הצליחה 'להקת-כדים' (Jug Band) של סטודנטים אקטיביסטיים שנשאה את השם 'Country Joe and the Fish' לרקוח גרסאות מקוריות של מוזיקה אלקטרונית והוציאה תחת ידיה אלבום מבריק שעשוי בהחלט להיחשב לתקליט הראשון שנהגה, נכתב, הופק ונוגן תחת ההשראה הבלעדית של ה- LSD. ("בדרכנו להיות הלהקה הפסיכדלית הגדולה ביותר היינו חייבים לצרוך יותר אסיד מכול האחרים ביחד!", כדבריו של ג'ו מקדונלד).


המוסיקה הפסיכדלית נועד