תור-הזהב ההיפי, רייברים ולידתו של האקסטזי- המשך

וויילס, לונדון, גידול עזים ושוטרת ושמה ג'ולי

בשנת 1977 ערכה המשטרה את מבצע מעצרי ה- LSD הגדול ביותר בתולדות בריטניה והחרימה מהרחובות שש וחצי מיליון מנות מהסם "הרצחני". זה קרה בעקבות פרוייקט חשאי ורחב מימדים בשם 'מבצע ג'ולי' – על שמה של אחת הקצינות מתוך קבוצה של 28 'היפים סמויים', אשר בלי ספק היתה מחזה נאה לעין.

הסיפור החל תשע שנים מוקדם יותר כאשר הכימאי ריצ'ארד קמפ פגש את דייויד סולומון האמריקני, שקנה לו שם במעגלים הפסיכדליים לאחר שבתחילת העשור כתב ספר פופולרי על סמים ומאוחר יותר ייסד את 'מועדון ה- LSD הבריטי'. ב- 1969 קמפ כבר הפיק LSD בדירתו במערב לונדון. ללא ספק, האלמנט הקשה ביותר בתהליך ההכנה של LSD היה בימים ההם, והינו גם היום, השגת המרכיב הבסיסי ארגוטמין טרטרט (ergotamine tartrate), שעל אף שהוא אינו פסיכואקטיבי שייך למשפחת הסמים האסורים. בכול זאת עלה בידו של סולומון להשיג מקור אספקה בטוח. שחקן מפתח נוסף בשרשרת שמחברת בין ערכת הכימיה לגלולת האסיד היה הנרי טוד (Todd), המפיץ. בשלב מאוחר יותר חבר אליו ליף פילדיניג (Fielding), סטודנט לשעבר באוניברסיטת רדינג אשר עסק בתחילה בהכנת הטבליות. כמו כן היה מעורב טיפוס מיסתורי נוסף שבמשך העידן הפסיכדלי היה נוכח ונפקד בו-זמנית: רונלד סטארק (Stark), בעל קשרים ליצרן וספק הסמים הגדול בעולם – ארגון 'אחוות האהבה הנצחית' (The Brotherhood of Eternal Love).

ב- 1973 יצא הפרוייקט את תחומה של לונדון ונדד אל אתר מבודד בוויילס. זו היתה רשת מרכזית להפקת LSD, לאריזתו ולהפצתו, שבמשך כמה שנים הציפה את השווקים בבריטניה, באירופה ובארה"ב ונותרה לחלוטין מחוץ לטווח הרדאר של המשטרה. האסיד נצרך בהנאה בקרב המעגלים ההולכים וגדלים של הפסטיבלים הפתוחים, שרחשו במשך קיצים שלמים במהלך שנות השבעים המוקדמות בבריטניה. ב- 1974 קמפ וטוד הסתכסכו ביניהם. קמפ המשיך לייצר אסיד אבל לא כבר היתה לו רשת הפצה. טוד גייס כימאי אחר, ומעבדתם בסימור-רוד (Seymour Road) שבלונדון סיפקה את רוב הביקוש שהיה ל- LSD כמעט בכול מקום בעולם בין השנים 1974-1977 – 'מיקרודט' (microdot) עבור השוק הבריטי, 'וולקנו' (volcano- טבלייה זעירה בצורת חרוט) עבור אירופה ושאר העולם. קמפ וחברתו לחיים, כריסטין בּוֹט, התבצרו בבדידותם בתוך הקוטג' הוולשי שלהם, והתמסרו לייעודם כהיפים שחיים בשולי החברה ומנהלים נכס קטן. אך למעשה קמפ המשיך להפיץ LSD. הם גידלו ירקות, ובאופן כללי שמרו על פרופיל נמוך, אם כי כריסטין היתה יוצאת לעתים להשתתף באירועים מקומיים כדי להציג לראווה את עיזיה עטורי הפרסים.

בשנת 1975 היה קמפ מעורב בתאונת דרכים חמורה שלמרבה הטרגדיה גבתה את חייו של כומר מקומי. במהלך חיפוש שנעשה במכונית מצאה המשטרה ראייה גורלית: פיסות של נייר קרוע שהתחברו לפתק אשר נשא את המילים "הידרזין הידרט" (hydrazine hydrate), שהוא אחד המרכיבים הנדרשים בתהליך ההפקה של LSD. בכך ניתן אות הפתיחה למבצע החשאי.

המשטרה התמקמה בבית-משק וולשי בקרבת מקום ועקבה אחר קמפ ובוט במשך כמעט שנה לפני שהסתערה על ביתם – ובו זמנית גם על המעבדה בסימור-רוד שבלונדון. רשת ה- LSD הבריטית התפרקה ומעיין האסיד של הפסטיבלים יבש. מחיר הטבלייה עלה בעקבות זאת מחמישים פני ליותר מלירה-שטרלינג ליחידה.

מרבית הדמויות המרכזיות נידונו לתקופות מאסר ארוכות. כריסטין בוט לא נטלה חלק בייצור האסיד אך היא נשפטה בעוון קשירת קשר לביצוע פשע. על כך הגיב ברבות השנים הכימאי האחר כשאמר: "אני קיבלתי אחד-עשרה שנים בשביל הפקת LSD, כריסטין קיבלה תשע שנים בשביל הכנת כריכים!"

להגנתם טענו יצרני ה- LSD הללו (וכך גם ספקים רבים אחרים של הסם שבאו בעקבותיהם), שתכלית מעשיהם לא היתה להפיק רווח אלא להפיץ בקרב ההמונים את הבשורות החיוביות של הסקרמנט הנבחר שלהם – הגנה משפטית שמעולם לא עשתה רושם על שופטים. ליף פילדינג סייע לי באדיבותו בכתיבת החלק הזה של הספר. מאז שחרורו מבית הסוהר ב- 1982 הוא הקדיש את עצמו לחיים של חינוך ופילנתרופיה והקים מוסד חינוכי ליתומי איידס במלאווי שבאפריקה. לאחרונה הוא הוציא לאור ספר משובח על אודות 'מבצע ג'ולי', 'To Live Outside the Law', אשר מעניק לקורא הסקרן עדות מיד ראשונה על פרק מרתק זה בהיסטוריה של בריטניה.

הפסגה, השפל וההאשמות. הכול בגלל ה- LSD.

כפי שכבר צויין לעיל, בשנת 1967, בזמן שלונדון החלה להתמכר לגלולה, היה אזור הייט-אשבורי בסן-פרנסיסקו כבר מצוי בדעיכה. השכונה האומנותית הזו, הפרוסה על פסגתה של גבעה (כפי שבנויים רוב חלקיה של העיר) – על רחובותיה הרחבים ובתי העץ הנאים שלה – הפכה למושבה היפית בשל מחירי הדיור הזולים ביחס לאזורים אחרים בסן-פרנסיסקו. ב- 1966, עם השתחררות שד ה- LSD, נהרו אליה עשרות אלפי צעירים, אסופים, נוודים ובני נוער שברחו מבתיהם, בתקווה למצוא את גיבוריהם המפורסמים שענדו פרחים על שערם. אולם עד אז רכשו כבר רבים מהחלוצים נכסים גדולים מחוץ לעיר. הם הצפינו אל מחוז מרין (Marin County) השקט או הדרימו ללוס-אנג'לס, היכן שברבות הימים תועדה התרחקות מן הפסיכדליה והחל עידן חשבון נפש של יוצרים וזמרים – מעין הירגעות טבעית מהשפעתו המטריפה של הטריפ.

י

דם של ההיפים, כך הסתבר, היתה קצרה מלעצור את קטר המלחמה שהמשיך לדהור אל עומק שנות השבעים ולגבות בדרכו עוד ועוד נפגעים (מתי כבר נלמד סופסוף? – בוש, רייגן, תאצ'ר, בלייר). ב- 1966 כבר הוצא ה- LSD אל מחוץ לחוק והושמץ על ידי הממסד ('The Man') כאויב הציבור מספר אחד, שאחראי להתמוטטות המוסרית המוחלטת של החזון האידאליסטי של המשפחה האמריקאית והחלום האמריקאי משנות החמישים. הקניונים ניצחו. גרסת הפסיכדלייה הקודרת מבית מדרשו של צ'ארלס מנסון הסתיימה במרחץ דמים מחריד בבית משפחת פולנסקי. התפקיד שהיה ל- LSD בפרשה נוצל על ידי התקשורת כדי לשמש הצדקה לטענה שאסיד הינו מזימה של השטן. הקיטוב שהתגלע סביב הנושא אפשר לפוליטיקאים להסיט את תשומת הלב ממסע ההרג שהם הנהיגו בדרום-מזרח אסיה ולתלות את התנוונותה של החברה כולה במולקולה אחת צנועה שהופקה משיפון עבש.

טימותי לירי הורשע בשתי עבירות קנאביס קלות מאוד, וב- 1969 הוא היה בעיצומה של מנוסה מזרוע הרשויות שהיו נחושות לנקום בו על שקלקל את נעוריהם הסכריניים של צעירי האומה. הנשיא ניקסון כינה את לירי: "האיש המסוכן ביותר באמריקה", ובשנת 1970 נגזרו עליו שלושים שנות מאסר בעוון אחזקה של שני תיקנים מתים (כינוי לקצה של סיגריית ג'יונט לאחר שעישנו אותה). הוא נמלט מהכלא, בצדק רב, בזכות מזימה מורכבת (שביום מן הימים חייבת להפוך לסרט עלילתי) שהיו מעורבים בה 'הפנתרים השחורים', 'מחתרת מזג האוויר' ('The Weathermen') והספק הבינלאומי של אסיד חתרני – ארגון 'אחוות האהבה הנצחית'. לאחר מסע ארוך שבו השתמש בתחפושות שונות וזכה למקלטים פוליטיים פורמליים ובלתי-פורמליים – חלקם אוהדים וחלקם עוינים – ולהצעות סיוע מאלג'יריה ועד ביירות ומשווייץ ועד קאבול (ובסופו של דבר גם מלונדון), נפל לירי שוב במלכודת הרשויות האמריקאיות.

שנות השישים הסתיימו, ואם לצטט שוב את שני בסרט 'ווית'נייל ואני': "העשור הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית מגיע לסיומו, בנאדם, וכמו שחברנו אֶד חזר וציין – שכחנו לצבוע אותו בשחור."

בתחילת שנות השבעים התדרדרה שכונת הייט לביצה של אמפטמינים והרואין. תופעת חסרי הבית – שהפכה כיום, הן בשכונת הייט והן באזורים אחרים בעיר, לתנועה לאומית שראויה למדינה ריבונית משלה – החלה להתהוות במהירות.

אבל לא הכול בהכרח קודר ואפל.

קליפורניה נותרה במידה רבה מוקד הציקלון הפסיכדלי של הרחבת התודעה ותרבות-הנגד הודות למכון אסלן, סן-פרנסיסקו וסצנת המוסיקה. אולם דור ההיפים שינה את טבעו עם חלוף הזמנים. שכן האנשים הרציניים, שעבורם החווייה הפסיכדלית לא היתה רק ריגוש נהנתני אלא סימלה מסע אותנטי הרחק משגרת הצרכנות המשמימה של המודרניות, החלו להתארגן בקהילות שאימצו עקרונות של חיים שיתופיים.

ממש כפי שלפני מיליון שנה התפשטו החומרים הפסיכדליים בעולם – כמו נבגים מכוכבים רחוקים הנאחזים במטאוריטים – וגרמו להתפתחות הרוח האנושית על ידי כך שהעניקו לשוכני המערות מזון תודעתי והזניקו אותם ממעמד של לועסי כרוב לסוגדי אלים בעלי מודעות עצמית, כך גם שנות השישים, והשגשוג שבא בעקבותיהם, יצרו רנסנס תרבותי שעוצמתו והשפעתו היו בעלי חשיבות שוות ערך. חברי הקהילה הפסיכדלית של ימינו עשויים לראות את עצמם בתור 'ילדי מזל דלי', ילדי אינדיגו. הם טעמו משיקוי האליקסיר ויודעים בוודאות שהמפתח להישרדותה של האנושות, ולמעשה של העולם כולו, הינו התעלות על מגבלות התודעה המוכרות בסיועם של צמחים ופטריות פסיכדליים. ישנם רבים מאוד המאמינים בזה.

LSD, גיקים של מחשבים ואקטיביסטים ירוקים: עידן חדש של נאורות חברתית

הגנום האנושי היום דומה באופן כללי לזה שהיה לפני מאה אלף שנים. משמעות הדבר, לפי נקודת מבט רדוקציוניסטית לחלוטין, היא שיש לנו את אותו מכאניזם גופני ואותו מוח שעימו ניתן להמציא את האלים, לעצב את הדתות, להקים מבנים חברתיים ולנסות להבין מה הם היחסים האופטימליים עם האנשים שאנו אוהבים, כמו גם עם אלה שאיננו יכולים לסבול. על אף כל הסימפטומים החיצוניים של התרבות, הנפש שלנו איננה מפותחת, ובאותה מידה היתה יכולה לרעות עדיין לרוחב מישוריה המדושאים של אפריקה שממנה נדדנו רק לאחרונה.

אולם מה שכן התפתח הוא היכולת לשתף רעיונות וידע – לא כאינפורמציה המועברת על ידי גנים בדנ"א, אלא כביטויים תרבותיים המרכיבים את התודעה הקולקטיבית שמתועדת בדמות שירים, תמונות, כתבים, דרמה וריקוד. סמים פסיכדליים, והמערבולת שהם יצרו בשנות השישים ולאחריהן, הינם המרק הקדמוני שבתוכו שוחים הביטויים הללו – אצים קדימה ונושאים בחובם מידע על אודות אומנות, מוסיקה ואופנה.

אין כל הפתעה בכך שהתנועה האקולוגית התהוותה ישירות מתוך רחמה של הסצנה הפסיכדלית. אחת מהתופעות הספונטניות והיסודיות של החווייה הפסיכדלית הינה ההתקרבות לטבע. תחת השפעת ה- LSD ניתן להיות בהרמוניה עם הגלים ועם הרוח הרוחשת בעלוות העצים. נדמה שתחושות אלו שוזרות באופן מהותי את תאי גופנו עם תאי הגוף של כל היצורים החיים ועם תופעות הטבע שנצפות סביבנו. הכול נישא לפנים בזרם בלתי נלאה של אנרגיה, בתנודות דינאמיות הממחישות מציאות שקיימת מעבר לעצמי ומעבר להווה. ישנה נטייה טבעית לשוב אל ימים עברו – אל הזמנים שלפני העיתונים, הטלוויזיה, המכוניות והקפוצ'ינו. ב- 1953 האקסלי הלך לאיבוד בין עלי הכותרת של ורד שהציץ מתוך אגרטל שנח על השולחן, ובהה דומע ושבוי חלום ביופיו הטהור ונטול הפגמים של אלוהים שלבש צורה לנגד עיניו. הוא חש חיבור מיידי ובלתי אמצעי עם הטבע וראה בתוך הפרח את עצמו ואת מקומו בעולם. אך כאשר אוזמונד פיתה אותו לבוא אל קליפורניה שטופת השמש והוליך אותו במשעולי הגן, פרץ האקסלי בצחוק היסטרי למראה המכונית החונה לפני הבית. הו, כמה אבסורדיות הן המצאותיהם של בני האדם! איזה דבר נלעג וכוזב היא המכונית – איזה ביזוי גרוטסקי של הטבע! עצם קיומה התנגש עם רגשות ההזדהות שהוא חש כלפי הטבע.

אשר על כן, במהלך שנות השישים ההיפים הגו וטיפחו את האמונות הללו. להציל עצים, להושיע לווייתנים, צמחונות, טבעונות, לחבק עצים ולהקליט את צווחות הכאב של צמחים בהיקטפם – כל התופעות התרבותיות המשונות, שברבות השנים כבשו את מרכזי ההשפעה הפוליטיים ככורח של האסון האקולוגי הרובץ לפתחנו, הן השתלשלות ישירה של חוויית ה- LSD. ייתכן שיהיה זה מוגזם לזקוף את אמנת קיוטו (שארה"ב נמנעה מלצרף אליה את חתימתה) לזכותו של ה- LSD, אולם אין ספק שהתנועה הירוקה חבה חוב גדול להווייה הפסיכדלית חסרת הגבולות והעמוקה מני ים – אם אתם מסוגלים לקלוט את זה.

סן-פרנסיסקו שימרה את קסמה התרבותי ונותרה המוקד, לפחות מבחינה מסחרית, של כל מה שמזוהה עם התרבות ההיפית. בשנת 2010 הגעתי לקליפורניה לסוף שבוע ארוך על מנת למסור עדכון על אודות מחקר הפסיכדליה הבריטי בכנס של ארגון MAPS בסן-חוזה. אולם סופי שנותרתי שם בעל כורחי, ולא יכולתי לצאת את ארה"ב גם אילו רציתי בזכות התפרצות געש מתוזמנת להפליא של הר אייאפיאטלאייקוטל (Eyjafjallajökull) באיסלנד. השתכנתי במלון 'רד ויקטוריאן' ברחוב הייט – בניין ויקטוריאני קלאסי, טיפוסי לסן-פרנסיסקו, שעתה משמש את 'מרכז השלום העולמי של סמי' (Sami's World Peace Center) ומהווה ייצוג נאמן לשרידיה של הרוח ההיפית. נהניתי מאוד לנגן בפני סמי והצוות שלה ולהתגורר במשך 14 ימים בחדר ששמו 'Summer of Love'. במעין צירוף מקרים מושלם הזדמנתי לשם בחודש אפריל, בזמן התרחשותו של הפסטיבל השנתי המפורסם '4/20' בפארק שער הזהב, שלשמו התקבצו אלפי היפים בני תקופתנו על 'גבעת ההיפים', רקדו לצלילי רגאיי תחת ענני העשן ואפשרו לי לחוות משהו מטעמה הנגוז של 1967. אני מודה לך על כך, אייאפיאטלאייקוטל.

לא הכול נגמר עדיין

בשנות השבעים המאוחרות ובתחילת שנות השמונים פעלו עדיין הרכבים מעידן הפוסט-פאנק שינקו השראה מהצלילים והסמים של שנות השישים. אחת הלהקות הראשונות שאליהן התוודעתי, ושתקליטים שלה היו ברשותי, היתה 'The Soft Boys', בזכות נגן הבאס שלה שהיה אז חבר של אחותי. היא נוסדה בקיימברידג' תחת הנהגתו של הסולן האניגמטי רובין היצ'קוק, הושפעה על ידי 'the four B’s' – ביטלס, בארט (Barrett), בירדס (Byrds) וביפהארט (Beefheart) – וצליליה הצורמים הצליחו להשיב את מאזיניה אל שנות השישים. הסוגה הנאו-פסיכדלית החזיקה מעמד במשך שנות השמונים בזכות להקות רבות אחרות כגון 'Echo and the Bunnymen' או 'The Teardrop Explodes' אשר הגיחו משוליה של המוסיקה הגותית ונשאו בגאון את להבתו של הדימיון היצירתי המתודלק על ידי LSD (לא שאני הבנתי את זה אז). אך מה שלמעשה הקים לתחיה בשנות השמונים את תרבות שנות השישים על כל תפארת הטכניקולור שלה היתה מולקולה שונה לגמרי – כזו שלא התבססה על טריפטמין (tryptamine) אלא על כימיקל אנדוגני אחר שנמצא במוח: פנתילאמין (phenethylamine).

האקסטזי בא עלינו

בשנת 1988 חזתה בריטניה בעוד תופעה תרבותית: סצנת הרייב (rave). הסם אקסטזי (3,4-methylenedioxymethamphetamine, או MDMA) נעשה שכיח באירועי מוסיקה גדולים, היכן שהשפעתו הממריצה ואיכותו ההלוצינוגנית הקלה היוו יתרון למי שחפץ לרקוד במשך כל הלילה. הסם נעשה פופולרי מאוד, ונותר כזה עד ימינו. כיום, כחצי מיליון בני אדם בבריטניה נוטלים אקסטזי מדי סופשבוע, ובכול שנה נצרכות יותר ממאה מיליון טבליות.

MDMA סונתז לראשונה ב- 1912 ונרשם כפטנט על ידי חברת הפארמה הגרמנית 'Merck'. ייעודו המקורי היה לשמש כמדכא תיאבון עבור הצבא הגרמני, אולם הוא מעולם לא הגיע לשלב של ייצור המוני. מעניין לדמיין מה היה יכול לקרות במהלך שתי מלחמות העולם אילו התכלית הזו היתה יוצאת אל הפועל!

במקום זאת, MDMA נגנז וזכה לאיזכורים מעטים במשך השנים, עד אשר הוא שב והופיע באמצע שנות החמישים לצד שורה של סמים פסיכוטרופיים שנבחנו על ידי הצבא האמריקאי בתור 'סמי אמת' או כלי מלחמה מתוחכמים. בעת ההיא הפעיל ה- CIA פרוייקט סודי בשם 'MK-ULTRA' שבמסגרתו נערכו ניסויים רבי משתתפים עם מאות סוגים של חומרים, ובכללם סמים פסיכדליים כגון LSD, תחת תנאים מסוכנים ובנסיבות מפוקפקות. ישנם דיווחים על סוכנים שנתנו סמים לאנשים ללא ידיעתם, על מנת שיוכלו לצפות בהם בחשאי. די אם נציין כי המחקרים על LSD ועל MDMA לא התקדמו בזכות האופן שבו הצבא השתמש בהם. ההשפעות הסובייקטיביות של הסמים הפסיכדליים עלולות להיות חסרות משמעות ובלתי צפויות כאשר לא ניתנת תשומת לב לרקע ולהקשר הסביבתי.

תרבות הסמים של שנות השישים באה וחלפה בלי ש- MDMA הותיר בה חותם משמעותי, מן הסיבה הפשוטה שרוב ההיפים העדיפו LSD. היה שימוש מוגבל ב- MDA (methylated amphetamine), שהשפעותיו דומות לאלו של MDMA, אם כי הן פחות אמפתוגניות ונמשכות זמן רב יותר. שוב, אנחנו רק יכולים לתהות איך היה נראה הנוף התרבותי, האומנותי והפוליטי אילו MDMA היה זמין בשנות השישים בכמויות גדולות, ולא LSD; אולי תופעת הרייב של שנות התשעים היתה מגיעה מוקדם יותר. דמיינו לעצמכם את וודסטוק עם בליפים אלקטרוניים.

הסבא של MDMA פוגש את נכדו לראשונה

בשנת 1967 התוודע אלכסנדר 'סאשה' שולגין (Shulgin) ל- MDMA באמצעות אחד הסטודנטים שלו לתואר שני. שולגין היה בוגר הרווארד בתחום הכימיה האורגנית שעבד בהצטיינות רבה בחברה לייצור כימיקלים 'דאו' (Dow). הוא עזב את החברה ב- 1965 על מנת להקדיש את עצמו לעסק פרטי שבדק דגימות סם עבור ה- DEA. לאחר שהתרשם מ- MDMA, שאותו הוא כינה "מרטיני דל-קלוריות", החל שולגין לצרוך את החומר באופן קבוע במהלך שנות השישים המאוחרות ושנות השבעים – בצירוף סמים אקראיים שהוא רקח תמיד במעבדתו – ועשה זאת בצוותא עם קבוצה קטנה של חברים נבחרים. קבוצת הלימוד החודשית הזו, שבמסגרתה הוא וידידיו בחנו באופן שיטתי את תגליותיו הפסיכדליות החדשות, נעשתה לאגדה, ובעקבות התנסויותיה כתב סאשה ספר מצויין בשם 'Tihkal'. שולגין פיתח שיטה מאורגנת של סולמות דירוג שהעריכו את האפקטיביות של המצאותיו החדשות, ושקיימים עד היום בשימוש נפוץ בקרב פסיכונאוטים שאפתניים. קראו את 'דוחות הטריפים' באתרים של 'Bluelight' או 'Erowid' וראו כיצד מיושמים סולמות הדירוג של שולגין, שמעריכים את השפעות הסמים החל מפלוס