חקר האופן בו החומרים הפסיכדליים משפיעים על היצירתיות
מאמץ מרשים למדוד את ערכו של ה- LSD בהשפעה על היצירתיות האמנותית נעשה בסדרה ארוכת של חקרי מקרה אנקדוטליים על ידי הפסיכיאטר האמריקאי אוסקר ג'ניגר (Janiger). בין השנים 1954-1962 הוא ארגן טיפולים ב- LSD עבור כמעט אלף בני אדם בין הגילאים 18 עד 81, מתחומים מקצועיים שונים ומגוונים – החל מרופאים ואחיות, עבור בעורכי דין, עקרות בית ושוטרים, וכלה בשופטים, נהגי משאיות, סטודנטים, מובטלים ופנסיונרים (כולל כוכב הקולנוע קרי גרנט). בניגוד לאופי המבוקר לעילא של מרבית המחקר הפסיכדלי בימינו, היו הניסויים של ג'ניגר בלתי מונחים ונערכו בסביבה נטורליסטית (בביתו שלו), במטרה לחקור את הטבע "האינהרנטי האופייני של התגובה ל- LSD" (אם אכן היתה בכלל תגובה). באופן לא מפתיע, דיווחי המתנדבים היו מגוונים מאוד. תופעות לוואי שליליות היו נדירות ביותר, והרוב המכריע של המשתתפים תיארו את החווייה כרבת-ערך ומספקת. במהלך העבודה עם LSD עלו שוב ושוב שני סוגים של מאפיינים אמפיריים: אלה אשר העידו על חווייה ספונטנית ורוחנית, ואלה שהעידו על המרצה ניכרת בחווייה הקריאטיבית של המשתתף. האבחנות האחרונות הובילו את ג'ניגר לערוך מחקר מקביל, בסביבה מבוקרת, שבדק את השפעות הסם על היצירתיות.
במסגרת המחקר נתן ג'ניגר LSD לקבוצה מעורבת של שישים אמנים חזותיים לאורך תקופה של שבע שנים, והללו הפיקו מעל 250 ציורים שנותחו לאחר מכן על ידי פרופסור לתולדות האמנות, שהשווה את היצירות שצוירו לפני הטיפול לאלו שצוירו לאחריו. בשל ההטרוגניות של קבוצת הניסוי והאופי האסתטי של ניתוח התוצאות, יהיה זה בלתי אפשרי לנסח קביעות אובייקטיביות באשר לאופן שבו ה- LSD השפיע על היצירתיות של האמנים. מצד שני, נראה שהסם אכן חידד היבטים מסויימים בעבודת האמנים; דהיינו, ניכרו נטיות להבעה יותר אקספרסיוניסטית, לביטויי צבע בוהקים יותר, לאי-תלות מוגדלת במערכים מנטליים מותנים, לרהיטות תחבירית, לנגישות עמוקה יותר לרשמי זיכרון, להתלהבות רגשית מוגברת. אולם ייתכן שההיבט המשמעותי ביותר במחקר של ג'ניגר הינו העדויות האיכותיות של האמנים עצמם, שללא יוצא מן הכלל תיארו את חוויית ה- LSD כהרפתקה מעמיקה מבחינה אמנותית ואישית.
מחקרים נוספים על יצירתיות וחומרים פסיכדליים כוללים את זה של סטנלי קריפנר (Krippner) משנות השבעים המוקדמות, וכן מחקר מוקדם יותר (1955) שנערך על ידי ברלין (Berlin), ובמסגרתו ארבעה אמנים גרפיים בולטים קיבלו מסקלין ו- LSD והתבקשו להשלים ציורים תחת השפעת הסמים. צוות של מבקרי אמנות בחן את העבודות וקבע שהן "עולות בערכן האסתטי" על ציוריהם הרגילים. באמצע שנות השישים, הפסיכולוג האמריקאי פרנק ברון (Barron) נתן פסילוציבין לבני אדם יצירתיים ותיעד את רשמיהם הסובייקטיביים, והפסיכיאטר מק'גלות'לין (McGlothlin) נתן LSD לסטונדטים לתואר שני שהעידו על הערכה עמוקה יותר למוסיקה ולאמנויות, אך לא תיארו שיפור ביכולת הקריאטיבית. רבים מן המחקרים הפסיכדליים על יצירתיות שנערכו בשנות השישים לא העניקו תשומת לב לחשיבות הרקע וההקשר הסביבתי – שני גורמים חשובים מאוד שמשפיעים באופן יסודי, כפי שראינו, על החווייה האינדיבידואלית תחת הסמים הפסיכדליים.
מחקר מרשים מאוד של ג'יימס פדימן ושות'
מחקר שנערך ב- 1966 על ידי הרמן (Harman) וג'ים פדימן (Fadiman) מהמכון למחקר פסיכדלי במכללת 'סן-פרנסיסקו סטייט', ראוי לתשומת לב יתרה. החוקרים הקפידו לבחור לניסוי בני אדם שעוסקים בתחומים יצירתיים (מהנדסים, מתמטיקאים תיאורטיים, פיזיקאים, אדריכלים ומעצבים), והללו התבקשו, לפני שהחל הטיפול בסם, להעלות בעיות הכרוכות במקצועותיהם שנדרשו לפתרון יצירתי. עורכי הניסוי אמרו למשתתפים שהסם יגביר את הכושר היצירתי שלהם ויסייע בידם לבצע עבודה פוריה ונטולת הסחות, ובכך עוררו בקרבם הלך רוח חיובי. במהלך פגישות הטיפול הפסיכדלי (עם מסקלין) שנערכו כעבור כמה ימים, התבקשו מושאי הניסוי לעבוד הן בקבוצות והן ביחידות כדי להתמודד עם הבעיות הנבחרות, ואז הם עברו מבחנים פסיכומטריים. נוסף על כך, הם הגישו עדות סובייקטיבית כתובה על חוויותיהם, ולאחר שמונה שבועות הם רואיינו על ידי החוקרים. במבחנים שנעשו תחת השפעת הסם הציגו המשתתפים יכולות משופרות בהשוואה למבחנים שנערכו לפני תחילת הטיפול הפסיכדלי, ובדיווחים האישיים תיארו כולם את ההעצמה הסובייקטיבית של התהליך היצירתי. על בסיס התיעודים רבי הערך הללו, ניסחו החוקרים מנגנון עקרוני שמסביר את תרומת הסמים הפסיכדליים להגברת היצירתיות:
1. הפחתה בעוצמת העכבות והחרדות.
2. יכולת משופרת לבחון בעיות ולהתמודד איתן בהקשרים רחבים יותר.
3. רהיטות משודרגת וגמישות רעיונית.
4. הדמיה חזותית ודמיון משופרים.
5. שיפור ברמת הריכוז.
6. אמפתיה מוגברת כלפי אובייקטים ותהליכים.
7. אמפתיה מוגברת כלפי בני אדם.
8. נגישות טובה יותר למידע תת הכרתי.
9. יכולת משופרת לחבר בין רעיונות שונים בטבעם.
10.מוטיבציה מוגברת להשיג סגירת מעגל.
11.יכול משופרת לדמיין פתרונות במלואם.
על אף מוגבלות המחקר, הנובעת מכך שהוא אינו כפול-סמיות (double-blind) ומבוקר פלצבו (placebo-controlled), הוא ממחיש את העוצמה ואת החשיבות שיש לרקע וההקשר הסביבתי, וההשלכות שלו עבור תחומי העשייה היצירתיים הינן משמעותיות לעילא.
יישומים מסחריים ועיצוביים של יצירתיות פסיכדלית: אדריכלות LSD
להבנה עמוקה יותר של היצירתיות ושל האופן המיטבי להעצמתה ישנן השלכות עצומות עבור תעשיית הפרסום. מעבר לעניין האמנותי והנוירו-מדעי בתהליך היצירה, כל ההיבטים של התעשייה המודרנית תלויים במידה מסויימת בקונספט עיצוב המוצר – בפרט בתחום הפרסום, שבו קריאטיביות מהווה בוודאי את מרכיב ההצלחה החשוב ביותר. על אף הכמויות האדירות של כסף ואנרגיה שמושקעות בתעשייה הזו, הקונספט המדעי של האופן בו ניתן להגביר היצירתיות זוכה להבנה מצומצמת למדי. עובדה זו עושה את הזווית הנוירו-מדעית של תהליכים אלה לרלוונטית במיוחד.
ישנן כמה דוגמאות בהיסטוריה למעצבים שהשתמשו בסמים פסיכדליים על מנת לשפר את כישוריהם. אחד מהם הוא האדריכל קיושי איזומי, (Kyoshi Izumi) שבשנת 1965 התבקש לעצב בית חולים פסיכדלי בקנדה והחליט ליטול LSD ולערוך ביקורים מקיפים במוסדות ישנים לחולי נפש במטרה לבחון באור שונה את המחלקות הרלוונטיות. הוא נחרד מאופי הבנייה ומהאביזרים הסטנדרטיים, כגון האריחים שעל הקירות, הארונות המשוקעים והמיטות המוגבהות. לא היתה כל פרטיות, ותפיסת הזמן היתה מעורערת בשל היעדרם של שעונים ולוחות שנה. בעקבות תובנות ה- LSD שלו עלה בידו של איזומי לעצב את מה שנודע מאז בתור "בית החולים הפסיכיאטרי האידיאלי". הדגם הראשון נבנה בעיר יורקטון שבפרובינציית ססקצ'ואן, וחמישה מוסדות נוספים נבנו מאז בהשראתו במקומות אחרים בקנדה.
סליל כפול של דנ"א, היפים מסן-פרנסיסקו וגיקים עם עכברים
דוגמה נוספת להשפעה הקריאטיבית של סמים פסיכדליים – אם כי מדובר כפי הנראה באגדה פסיכדלית ולאו דווקא במציאות – הינה המינונים הנמוכים של LSD שנטל לכאורה חתן פרס נובל פרנסיס קריק, אשר גילה את מבנה הסליל הכפול של מולקולת הדנ"א בקיימברידג' בשנות החמישים. בעת ההיא היה הסם זמין ככלי פסיכותרפי, וקריק, שהיה מעריץ ידוע של אלדוס האקסלי ובשנות השישים אף נאבק למען לגליזציה של הקנאביס, היה יכול לשים את ידו על הסם בקלות.
מקרה מתועד היטב, מתוך הקהילה המדעית, של יצירתיות המתעוררת תחת השפעת סמים, הינו הכימאי זוכה פרס הנובל ד"ר קארי מוליס (Mullis), ממציא שיטת ה- PCR (תגובת שרשרת של פולימראז), שמצוטט כאומר: "האם הייתי ממציא את ה- PCR אילו לא הייתי משתמש ב- LSD? אני מפקפק בכך בכול הרצינות... הייתי מסוגל להתמקד במולקולת דנ"א ולצפות בתנועת הפולימרים. למדתי לעשות זאת, באופן חלקי, על סמים פסיכדליים." דוגמה מרשימה נוספת ליצירתיות משופרת המיוחסת לסמים באה מתעשיית המחשבים בקליפורניה. האווירה הליברלית והגישה המשוחררת כלפי יצירתיות, שהתפתחו בזכות השימוש השכיח ב- LSD בחוף הדרומי של ארה"ב בשנות השישים, הולידו קהילה של יזמים פוסט-היפיים קריאטיביים. חלוצים כגון סטיב ג'ובס וסטיב ווזניאק (Wozniak), המייסדים של תאגיד המחשבים 'אפל' (Apple), היו תוצריה של תרבות-הנגד מבוססת ה- LSD, והם שמו להם למטרה להפוך את המחשבים לאמצעי שחרור של הנפש ושל האינפורמציה.
יישומים קליניים של יצירתיות פסיכדלית: אוטיזם
כיצד אנו יכולים להשתמש באופן קליני בתופעת היצירתיות הכרוכה בחומרים פסיכדליים? ייתכן שהדבר הראשון שעשוי לעלות על הדעת הוא אוטיזם. לעתים קרובות, פציינטים הלוקים באוטיזם אינם מסוגלים לראות את הקישוריות האינהרנטית והמופשטת שקיימת בין בני אדם ואובייקטים. אחת מתכונותיה העיקריות של החווייה הפסיכדלית הינה היכולת המשופרת, הנרכשת באמצעות הרגש, למצוא משמעויות חדשות באובייקטים ולהבחין בקשר הקיים ביניהם – כאילו אנו מתחברים למרכיב אינטנסיבי של הקישוריות המופשטת של היקום. אלה אמנם אפקטים סובייקטיביים שזוכים לתגבור חריף תחת ההשפעה הפסיכדלית, אולם למעשה כולנו חווים אותם, במידה פחותה, בחיי היום יום – ועם אוטיזם החוויות הללו הן לרוב פגומות.
התופעה הזו נבדקה בשנות השישים המוקדמות במספר קטן של מחקרי LSD בהשתתפות ילדים אוטיסטים, כפי שכבר סופר בפרק ה' של הספר. באחד המחקרים היו מושאי הניסוי בני שש עד עשר שנים – כולם סבלו מאוטיזם חריף ולא הגיבו לטיפולים אחרים. ההשלכות העקביות של הסמים הפסיכדליים כללו יכולת ביטוי משופרת אצל פציינטים שהיו בדרך כלל אילמים, היענות רגשית חזקה יותר כלפי ילדים אחרים וכלפי מבוגרים, מצב רוח חיובי בליווי חיוכים וצחוקים תכופים, והפחתה בהתנהגות אובססיבית כפייתית. לאחר הפסקה ארוכת שנים, ישנם כעת חוקרים שבודקים שוב את תרומת החומרים הפסיכדליים לטיפול באוטיזם. אלישיה דנפורת' (Alicia Danforth), וחוקרים אחרים העובדים בצוותא עם MAPS, החלו לבדוק אפשרות להכנת ניסוי שכזה. MDMA, הידוע כסם אמפתוגני, נחקר באופן ייחודי כאמצעי לטיפול פסיכותרפי עבור בני אדם עם תסמונת הקשת האוטיסטית.
אולם המחקר כולו בנוגע לקשר שבין חומרים פסיכדליים לבין יצירתיות מתקשה בקביעת מידת השינוי שעוברת היצירתיות. לעתים קרובות ישנו קושי לקבל נתונים בעלי משמעות בשל העובדה שמושאי הניסוי שוקעים לרוב בהיבטים הסובייקטיביים של חוויית הסמים ומאבדים עניין במשימות שהחוקרים מטילים עליהם. באופן טבעי, מבחנים פסיכולוגיים נראים אבסורדיים ובלתי רלוונטיים בעיני המשתתפים, כפי שמסביר היטב הציטוט שלהלן מאת הפסיכולוג ארתור קלפס (Kleps):
"אילו הייתם בעיצומו של מבחן איי-קיו, ולפתע אחד מקירות החדר היה נפתח ומאפשר לכם לחזות בתפארת המרהיבה של השמשות שבגרעין היקום, ובו בזמן הילדות שלכם היתה מוקרנת לעין רוחכם כסרט צבעוני תלת-מימדי, גם אתם הייתם אז נכשלים במבחן אינטליגנציה."
עתיד המחקר הפסיכדלי נראה קריאטיבי
המחקר הפסיכדלי חווה עתה רנסאנס, והאקלים הפוליטי הנוכחי מיטיב עם חקר האפשרויות הטיפוליות של סמים מסויימים, שנחשבו עד כה כבלתי ראויים בשל השימוש השכיח בהם למטרות בילוי והנאה. בשנים האחרונות שוחזר 'ניסוי כנסיית מארש' המפורסם של וולטר פנקה (Pahnke) על ידי רולנד גריפית'ס (Griffiths) באוניברסיטת ג'ונס הופקינס, ושם סופקו ראיות אובייקטיביות לקיומה של חווייה רוחנית תחת השפעת סמים פסיכדליים. יש לקוות שחוקר אמיץ כלשהו ישחזר גם את המחקר של הרמן ופדימן הנזכר לעיל, ויספק לקהילת מדעי המוח נתונים דומים בנוגע לקשר האובייקטיבי שבין יצירתיות לבין חומרים פסיכדליים. כפי שכבר ציינתי, למחקר שכזה עשויות להיות השלכות חיוביות עבור הסקטור הקליני והסקטור המסחרי של החברה. בינתיים ניאלץ פשוט להאמין לאבחנה של ג'ון, שביתו של ג'ורג' נראה כמו צוללת.